ההיסטוריה, כידוע, מתחלקת בין מה שקרה לפני ובין מה שקרה אחרי. העולם נעצר ביום הכיפורים תשל"ד, שישה באוקטובר 1973, וכולנו ירדנו ממנו. כשהוזמנו לחזור ולעלות, גילינו שהכול השתנה. עשרה חודשים הפרידו בין בני המחזור שלי ובין הבקו"ם. אבל הכרנו יפה את תווי הפנים של בני השנתון הקודם, שלא חזרו מן המלחמה; או שחזרו ממנה מפויחים, קטועים ושבורים.
זחיחות-הדעת שלפני יום הכיפורים הגיעה ממש עד ספו. העיתונים של ימי החג בואך יום הכיפורים עסקו במחלוקת המתחדשת בשאלה הדחופה להפליא "מי רצח את ארלוזורוב", 40 שנה קודם. חריקות במערכת הביטחון אמנם נשמעו, אבל הן הוגבלו, לפחות בפומבי, ללילהאמר, נורבגיה, שבה מחסלים ישראלים ירו במלצר מרוקאי, שהם חשבו בטעות לרב-טרוריסטים. במידה שלילהאמר עוררה ספקות, קרב אווירי גדול-ממדים עם סוריה, באמצע ספטמבר, פיזר אותם. חיל האוויר הפיל 13 מיגים סוריים בשמי הים התיכון.
תשומת-הלב המדינית התרכזה בבגידתו של ברונו קרייסקי, הקנצלר היהודי של אוסטריה, אולי הזר השנוא ביותר בארץ בימים ההם. בכבוד הזה התחלק משום מה גם דום מינטוף, ראש הממשלה הזעיר של מלטה הזעירה.
שניהם עלו לגולדה מאיר על העצבים, בעיקר מפני שהם הציקו לה באינטרנציונל הסוציאליסטי, שעדיין עורר תשומת-לב ניכרת בימים ההם. קרייסקי הודיע שלא ירשה עוד ליהודים מברית המועצות לחנות בווינה בדרכם לארץ לאחר פעולת טרור. גולדה טסה אליו, במחווה של כעס ספונטני, להפציר בו שישנה את דעתו, סוציאליסטים או לא סוציאליסטים. הוא לא שינה, והוא "אפילו לא הציע לי כוס מים", היא אמרה.
היא לא תלך לגדל ירקות
גולדה שלטה ללא מצרים בחדשות הקיץ שלפני. בחודש אוגוסט היא התפנתה לבקר ב"רצועה", כך קראו פעם למדינת עזה. היא נועדה בנחת עם נכבדים, והאזינה להרצאה מפי ראש עיריית רפיח על הצלחתו הגדולה בגידול תותים. הישראלים הדריכו אותו, הוא סיפר לה, בנוכחות שר הביטחון וראשי המטכ"ל, והוא עשה איזה 8,000 לירות. כל-כך הרבה, ספקה גולדה כפיים. אני פורשת מן הפוליטיקה, ובאה אליך לגדל ירקות.
אבל היא לא הזדמנה לרפיח כדי לגדל ירקות. שר הביטחון שלה, משה דיין, גמר אומר לשכנע אותה להקים נמל עמוק-מים בפתחת רפיח. חיים בר-לב, שעתה זה פרש מן הצבא ונכנס לפוליטיקה, עיקם את חוטמו. הוא אמר שהשקעה מסיבית כזאת תבוא על חשבון ערי הפיתוח. דיין השיב, שהוא לא יוכל להתמודד באותה רשימה לכנסת עם בר-לב.
מפלגת העבודה עדיין הייתה קצת לא טבעית. מרכיבי היסוד שלה לא באמת התפזרו. בתנועת הקיבוץ המאוחד נשמעו רטינות נגד הסיפוח הזוחל של גולדה, דיין וישראל גלילי, שאמרו עליו כי הוא יד-ימינה של גולדה בקבינט המטבח המפורסם שלה. גלילי התייצב בוועידת הקיבוץ, באוגוסט 1973, והשליך כפפה: מתנגדים לסיפוח? אל תרטנו. הניחו את התנגדותכם על סדר היום, ונצביע עליה. זו זכותכם הדמוקרטית. אתם תפסידו, אבל מותר לכם להציע.
"מותר להציע" לא היה דבר מובן במפלגת העבודה. המזכ"ל לשעבר, אריה אליאב, אמר כי לשכת המפלגה נתונה לשלטון "המגלב והפחד". הוא לא נשאר לאורך ימים. יורשו היה אהרן ידלין, מי שהתפרסם לימים בתחינתו הנואשת לגולדה, לאחר שהתפטרה באפריל 1974, "אל תלכי, גולדה, אל תלכי".
זמן קצר קודם היא הניחה את דעת מפלגתה, שהיא תוסיף לעמוד בראש הממשלה גם לאחר הבחירות הממשמשות ובאות. היא הייתה חסרת תחליף, אמרה לה המפלגה. היא נענתה לדין התנועה במידה הראויה של ענווה. מערכת הבחירות כבר מילאה את העיתונים.
"אנחנו אחראים לכל"
המודעה הידועה ביותר לשמצה התחילה להתפרסם עוד באוגוסט. היא הזכירה לבוחרים את תחזיות הזעם של הימין 3 שנים קודם, כאשר הממשלה נענתה ל"יוזמת רוג'רס" האמריקאית, והסכימה להפסקת אש בחזית מצרים. הימין - אז קראו לו גח"ל - הסתלק מן הממשלה בטריקת דלת. אבל ראו נא מה מאוד שקטה החזית, אמרה המודעה, אשר הייתה מקושטת בלוגו ה"כוורת", אוסף פרצופיהם מקריני הביטחון של שבעת מנהיגי המערך עבודה-מפ"ם.
יצחק רבין ושמעון פרס לא התקרבו כלל אל הכוורת. רבין מוקם במקום ה-20 ברשימת מועמדיה של המפלגה לכנסת. יוסי שריד ניהל את מסע הבחירות, ובהשראתו, כנראה, הופיעה הסיסמה "אנחנו אחראים לכל, אפילו למזג-האוויר" (אני מצטט מזיכרוני).
באוגוסט 1973, במלאות 3 שנים להפסקת האש, דיין פרסם מסה ארוכה ב"מעריב" על ביטחון ישראל. הוא הגיע בה למסקנה החד-משמעית, שעליונותה הטכנולוגית של ישראל, לעומת "פיגורם של הערבים", מבטיחה שהם לא יפתחו במלחמה. למה להם, הם ינחלו בה מפלה איומה.
אריאל שרון הספיק הרבה מאוד בקיץ ההוא: הוא התחיל אותו בהתפטרות רעשנית מצה"ל, לאחר שנחסמה דרכו לרמטכ"לות; הוא הצטרף אל המפלגה הליברלית בגח"ל, מדוע לכל הרוחות הליברלית; והוא דחף בכוח את כל מפלגות הימין ורסיסיו אל הליכוד, שקם חודש ופחות לפני המלחמה. לא היה אפשר לסרב לשרון.
"מזל" אינה מלה מתאימה לתיאור הימים ההם, אבל לימין אמנם היה מזל. אלמלא פרש מן הממשלה ב-1970, ללא סיבה ממשית, ואלמלא התפטר שרון מן הצבא בתחילת הקיץ, גם הימין וגם שרון היו מתקשים להתנער מחלקם ב"מחדל", זו המלה שמשלה בשיח הפומבי הישראלי בשנים הבאות.
הבחירות של נובמבר 1973, שהתקיימו בדצמבר, הקפיצו את הימין מ-28 מושבים (בעצם) ל-39. הם גם הנחילו לר"צ, של שולמית אלוני, 3 מושבים בכנסת. גולדה חרקה שיניים. סוף-סוף, היא עמדה על סילוקה של אלוני מרשימת מועמדיה של מפלגת העבודה לכנסת.
אלוני התפצלה לפני יום הכיפורים, וסיכוייה להיבחר נחשבו למבוטלים. "היא זכתה בפיס", אמרה ראש הממשלה על אלוני. היא והימין. רשימת מי-שלא-זכו-בפיס בסתיו ההוא הייתה ארוכה להחריד.