עמדנו בפינת הרחובות פרנקל-הקישון והתבוננו משועשעים בשלט קרטון דהוי, התלוי מעל קיוסק פינתי ותיק. לא יאומן בכמה שפות מדבר השלט הזה, המציע מצד אחד את המשקה המרווה ששמו הערבי תמר הינדי (תמר הודי), שהתגלגל אצלנו לתמרינדי, ומצד שני גזוז, eau gazeuse בצרפתית, שהובא לארץ על-ידי הטורקים בשם Gazoz; שלא לדבר על האיירן, המשקה הקיצי המרענן שמוצאו בטורקיה ובבלקן, והוא מורכב מיוגורט ומים או מי סודה; ומלבי, ששמו הערבי מהלבייה, והוא סוג של דייסת חלב, אורז וסוכר, שפעם היו מוכרים לפי משקל.
ואיך אפשר בלי בורקס, borek בטורקית, שהובא לארץ על-ידי יהודי הבלקן וזכה לריבוי כפול בעברית - בורקסים, או טוסט, שמקור שמו בכלל לטיני, tostum, שפירושו חרוך, שרוף. סוגר את הרשימה הסנדוויץ', המצאה גאונית של הלורד האנגלי סנדוויץ', שציווה להגיש לו ארוחה בין שתי פרוסות לחם בעת משחק קלפים, והרי לכם כור היתוך. אגב, החנות נוסדה ב-1932 ובמקום של כבוד על המדף העליון ניצב מה שלפי טענת בעלי המקום הוא הקומפרסור הראשון לסודה שפעל בעיר העברית הראשונה.
את הסיור האורבני-בלשני הזה ברחובות שכונת פלורנטין מובילים גיא שרת ועלי אל-אזהרי. שרת, מורה לעברית ברחובות תל אביב, העוסק בבלשנות, מלמד עברית בדרך אלטרנטיבית עיתונאים זרים, נציגי שגרירויות, יזמי היי-טק ישראלים לשעבר מעמק הסיליקון שרוצים להשחיז את העברית, נושרי אולפן ו"סתם" ישראלים אוהבי מילים. "השלט, ציור הקיר, הגרפיטי והמודעה שעל הקיר, נצרבים בזיכרון אחרת משיעור פרונטלי", הוא אומר. אל-אזהרי הוא מורה לערבית המתגורר ביפו, העברית שבפיו משובחת גם היא, והשניים מקיימים ביחד "סיור דו-לשוני כפני הארץ, להסתכלות על אותם הדברים, בפנסים שונים".
זה קורה רגע לפני שפלורנטין הופכת לנווה צדק, לפני שההיפסטרים משתלטים עליה ולפני שעיריית תל אביב מוציאה אל הפועל את תוכניתה למחוק את סדנאות המלאכה שבפאתי המובלעת המיוחדת והצבעונית הזו. ערבי הקיץ הם זמן נפלא לשוטט בסוהו של העיר העברית הראשונה ולהיחשף לאוצר בלום של תרבות ותת-תרבות, היסטוריה ופוליטיקה, בניינים ואנשים, חנויות ובתי מלאכה, ריחות וניחוחות. השכונה, אגב, נוסדה ב-1927 על-ידי דוד אברבנאל והקבלן סלומון פלורנטין, שעלה לישראל מסלוניקי. באותן השנים התגוררו בה עולים מיוון ומפולין, מצפון אפריקה ומבולגריה, מטורקיה ומבוכרה, שדיברו ביניהם בבליל של שפות ובעיקר בלדינו.
את הסיור התחלנו ברחוב פלורנטין ומהר מאוד הגענו לשדרות וושינגטון, שהפכו לאחרונה למדרחוב. גיא ועלי, כל אחד עם לוח לבן ביד, ניהלו פינג-פונג כתוב ומשעשע של ביטויים. מדרחוב, חיבור של מדרכה ורחוב, הוא דוגמה להלחם (מלשון להלחים) לשוני. "מדרחוב הוא תופעה של יאפים אשכנזים, שעוד לא נולדה לה מקבילה בערבית", אומר עלי, "אבל אני מוכן להקדים את המאוחר ולהמציא שם לתינוק שעוד לא נולד: שר-סביל, חיבור של שארע (בערבית רחוב) וסביל (שביל).
מוזיאון הלח"י שברחוב שטרן הוא עניין רציני, אך אמנות הגרפיטי שברחובות הסמוכים מעניינת לא פחות. "קו דק מפריד בין אמנות רחוב לוונדליזם, ונדמה שזו אמנות רחוב במיטבה, עוקצנית וחתרנית, שנונה ועדכנית", אומר גיא. על קיר או שניים ברחוב המחוגה ציירה האמנית ורד דרור גרפיטי בכתב ברייל, תרגום של כמה משפטים מתוך "על העיוורון" של ז'וזה סראמאגו. אחר כך עצרנו מול רב שיח פוליטי-גרפיטי: "שום אדמה לא תחזיר אהבה", מתפייט באדום לוהט משורר קירות. "you don't know that", כותב בתגובה מישהו באנגלית יובשנית, ומישהו אחר עם להט פוליטי הוסיף, "שום אהבה לא תחזיר אדמה", והנה לכם כל הסיפור על רגל אחת.
אחרי כמה צעדים הגענו לתמנון-איש פסיכדלי. כולם יודעים שתמניה בערבית זה שמונה, יש היודעים שנון בארמית (וגם בערבית ספרותית) זה דג, אך עד עכשיו לא עלה על דעתי שהפירוש הוא בעצם דג בעל שמונה זרועות. על קירות סמוכים מככבים הקופסונים (יצורים דמויי קופסה) של עדי סנד, אמן אורבני שיצר סדרת דמויות מעולם הצריכה והקפיטליזם. ויש גם את הקופים, מעשה ידיו של וונקי מונקי, ולבבות מצמר, שיוצרת מאיה גלפמן, אמנית רב תחומית העוסקת גם באמנות רחוב.
באחד מהלופטים סלסל חליל. איפשהו מלמעלה בקעה אריה של אופרה, אולי מפי זמרת המתאמנת לאודישן. עם בניינים ענתיקים שנועדו להריסה בחלקם, חלק מהסמטאות כאן הן כמו תפאורה לתיאטרון האבסורד, אבל הבר שברחוב המחוגה הוא חדש דנדש, ולא רחוק כבר מזדקר בניין זכוכית ומתכת. תל אביב של האלף השלישי סוגרת על פלורנטין, אך ברחוב המשור, בין כוכים ועסקים קטנים, יש עדיין כמה נגריות עם ריח של דבק נגרים, ועובדים ששמחים לקשקש עם כל דכפין.
רחוב פרנקל (הנקרא על שמו של ידידיה פרנקל, רב שכונת פלורנטין בשנותיה הראשונות), מהווה בשנים האחרונות תחרות קשוחה לאיקאה, עם כמה חנויות נחשבות לעיצוב רהיטים, בדי ריפוד ומטבחים. אגב, מקור המילה מטבח הוא - לא נעים לומר - המקום שבו טובחים בעלי חיים ומבשלים אותם. מכאן קצרה הדרך למטבוחה, אותן עגבניות אדומות שנטבחות עד צאת נשמתן. ככה זה כשמשוטטים בתל אביב עם מורה לעברית ומורה לערבית.
מחיר למשתתף: 60 שקלים. פרטים לגבי מועד הסיור הבא באתר האינטרנט - www.streetwisehebrew.com. ניתן לקבוע גם סיורים פרטיים.