הימים שלפני ראש השנה תופסים את ברונו לנדסברג עובר מהרמת כוסית אחת לשנייה, חותם על דוחות כספיים, ומשיק עוד שנת עסקים. ואיך הבריאות? "בסדר, תודה", אומר בנונשלנטיות בן ה-93, שלאחרונה הצליח להחלים מסרטן הלימפומה שבו חלה לפני כשנתיים, ושבוודאי היה מחולי הסרטן המבוגרים בארץ שטופלו בכימותרפיה.
חד ומעודכן, נראה שגילו המתקדם לא גורע מאופיו. בראיון שנערך בביתו שברמת אביב, לנדסברג כרגיל גונב את ההצגה, מפגין חוש הומור בריא ונימוסים אירופים, הכוללים סגנון לבוש מוקפד וחיבה מוגברת לאוכל משובח. הוא עדיין משמש כיו"ר סנו, שאותה הקים בעשר אצבעות ב-1965, וגם אם מגבלות הגיל לא מאפשרות לו להגיע בכל בוקר למשרדי החברה בהוד השרון, אלא רק לפעמים, הוא עדיין מעורב בחברה, שומר על שאיפות גדולות, בקיא בפרטים הקטנים ומתקומם מהביורוקרטיה הבלתי נגמרת.
"הממשלה צריכה לתת יותר תשתיות לתעשיינים ולעזור להם ולא כמו שקורה לעתים קרובות, שהביורוקרטיה מונעת מאיתנו לפעול", הוא אומר. "רצינו, למשל, להקים מפעל חיובי מאוד בדימונה. מראש אמרתי: בטח לא יתנו לנו לעשות את זה. וזה בדיוק מה שקרה, במקום שיגידו - בדימונה יש בעיה, והמפעל יספק תעסוקה לכמה עשרות עובדים. בסוף נתנו לנו אישורים, אבל זה לקח שנה וחצי. היום המפעל כבר בהקמה".
עם הקיצוץ בקצבאות ילדים הוא לא מסכים ("אני נגד קיצוצים בשטח הזה"); את יאיר לפיד הוא לא תמיד מבין ("הטעות שלו היא שהוא הלך להיות שר האוצר; אם הוא היה הולך להיות שר החוץ, הוא היה עושה הרבה יותר טוב"), ובבחירות האחרונות הצביע מרצ ("יותר נוח באופוזיציה; שם אתה תמיד צודק").
לנדסברג, אולי זקן התעשיינים בישראל, מודאג מהמצב החברתי במדינה. "הפערים החברתיים גדולים מדי וזה נובע מהמשכורות הלא נכונות שישנן בארץ", הוא נחרץ. "לא ייתכן שאדם שעובד לא יכול לפרנס את משפחתו בכבוד. צריך לחלק את השכר בצורה הוגנת יותר בין כל הדרגים, מנהלים ועובדים, כדי שלא יהיה פער גדול כל-כך. המשכורות למנהלים הן דבר בלתי נסבל, על אחת כמה וכמה כשיש מפעלים שלא מרוויחים. מי שלא יכול לשלם משכורות, שלא יחזיק את המפעל על חשבון קיצוץ לעובדים; לפעמים יותר הוגן לסגור אותו".
פעם גם לנדסברג היה שיאן השכר במשק. זה קרה בסוף שנות השמונים, כשהשתכר 60 אלף שקלים בחודש, והיה ידוע כאיש עסקים שאוהב ליהנות מהחיים הטובים. הוא חטף כותרות בעיתונים וביקורת ציבורית, ושנה לאחר מכן כבר הזדרז לקצץ בשכרו. "אנחנו לא רק אומרים, אנחנו גם עושים", מזכיר לנדסברג, שעלות שכרו ב-2012 עמדה על 1.6 מיליון שקלים.
את המחאה החברתית הוא מבין. "יש מצוקה. בסנו אנחנו משתדלים לתת יותר לאנשים, בכל מיני כלים, אבל המנגנון בנוי ככה כדי למנוע מהעובדים את מה שמגיע להם. למשל, בשביל לתת לעובדים ארוחת צהריים, מחייבים אותי שאגלם את זה במס. אנחנו משלמים עד הגרוש האחרון, אבל זה מסבך את העניין. לא נותנים לנו לתת לעובדים וזה אבסורד".
אגב, את הטבות המס שמעניקה המדינה בשנים האחרונות לחברות, וביניהן לסנו, הוא מבטל. "זה סכום מגוחך", הוא אומר על כך שסנו נכללה ברשימת החברות שקיבלו הטבות במשך מספר שנים, ואומר כי מדובר בחצי מיליון שקלים עד מיליון בשנה. "סנו משלמת מס חברות מלא".
- מה לגבי הטבת המס האדירה שהעניקה המדינה לטבע, שנחשפה ב"גלובס"? מדובר בכ-12 מיליארד שקלים שניתנו בשנים 2006-2011.
"אני חושב שזה מוצדק ביותר", משיב אלכס, בנו וסגנו בחברה. "התרומה של טבע למדינת ישראל היא בלתי ניתנת להערכה".
הנכד בלשכת המנכ"ל
- מחשבות על המוות מעסיקות אותך?
"לעתים רחוקות. טבע האדם בנוי כך שאנשים לא חושבים על המוות. לו היו חושבים עליו, היו עושים סטופ ולא עושים יותר שום דבר".
המוות בדרכו האכזרית דפק על דלתה של משפחת לנדסברג בסוף 2011, כשבתו אווה שמה קץ לחייה. "הבת שלי הייתה אישיות אדירה, אמנית, בחורה מוכשרת מאוד... קשה לי להסביר מה קרה לה", אמר לאחר מותה ל"ידיעות אחרונות". בראיון זה ביקש שלא לדבר על הטרגדיה.
העובדה שהצליח להפוך את שושלת לנדסברג - תחילה הילדים ובהמשך גם הנכדים - לקברניטי סנו, היא מקור הגאווה העיקרי שלו.
- סנו הייתה מצליחה פחות אלמלא הייתה חברה משפחתית?
"רבים חושבים שבני משפחה שעובדים ביחד זה חיסרון, אבל אנחנו הפכנו את זה להצלחה. הנכדים הם נכס לחברה. הצלחתי להקים חברה משפחתית ולמרות זאת, במשך כל-כך הרבה שנים אנחנו משתפים פעולה ולא רבים".
זה לא היה מובן מאליו. לא כולם חלמו לעבוד בסנו, ואפילו הבן אלכס מודה שבחברה אמנם רצה לעבוד - אך לא כמנכ"ל. בכל זאת, לנדסברג (לו הוא קורא "ברונו", ולא אבא) מינה אותו למנהל המפעל כבר ב-1973.
- כבר כמעט 50 שנה אתה עומד בראש סנו; היה שלב שבו שקלת למנות מנכ"ל שאינו מהמשפחה?
"לא. אני לא כזה טיפש. אני חושב שיש בזה יתרון עצום, נדמה לי שבחברות משפחתיות מסתכלים יותר על הטווח הארוך ופחות על הקצר. מנכ"ל חיצוני יודע שהוא בא לשלוש-ארבע שנים והוא רץ הלאה, הפרמיות שלו תלויות במחיר המניה ולפעמים הוא לוקח סיכונים מיותרים. ברונו, לעומת זאת, כבעלים, חשב על הנכדים ועובדה היא שכבר צריך להתחיל לחשוב על הנינים".
סנו בכל בית, ברומניה
לנדסברג מקווה שהשליטה בחברה תישאר בעתיד בידי המשפחה. בדיוק מהסיבה הזאת הוא משאיר אותה ציבורית, לאחר שהנפיק אותה בבורסה ב-1982, ולמרות עודף הרגולציה שהוא מלין עליה. כך, אם מישהו מצאצאיו יחפוץ בכך, יוכל בהמשך למכור את מניותיו בחברה. כיום משאיר לנדסברג את השליטה בחברה עמוק בחיק המשפחה: סך אחזקותיה בסנו עומד על כ-86% (מתוכן הוא מחזיק בכ-38% ואלכס בכ-30%).
כששואלים את לנדסברג מהם האתגרים העיקריים שעומדים כיום בפני סנו, הוא נותן שתי תשובות: הנפקת מוצרים חדשים לשוק וייצוא. "אפילו שאף אחד לא חשב שזה אפשרי לעשות ייצוא תחת השם שלנו, סנו עושה הרבה ייצוא. מי בכלל חשב שזה אפשרי. תמיד היו עושים ייצוא, אבל תחת 'פרייבט לבל', שזה ייצוא של שירות, זה הכול".
סנו מייצאת למזרח אירופה, בעיקר לרומניה ולבולגריה. "האתגר הראשון שלי היה סנו בכל בית ישראל. האתגר השני הוא סנו בכל בית ברומניה והאתגר הכי גדול - סנו בכל בית בעולם", כך לנדסברג.
ברומניה יש לסנו מפעל מזה עשור. "לאחרונה התחלנו לייצר שם בעיקר מוצרים כמו אקונומיקה, שאי אפשר להוביל מפה", אומר אלכס ומציין שהייצוא מהווה כ-10% מכלל מכירות הקבוצה.
- איזו עצה אתה יכול לתת ליזמים תעשייתיים?
לנדסברג: "להשקיע הרבה מאוד במחקר ופיתוח. אנחנו משקיעים בכך הרבה וכל הזמן יוזמים דברים חדשים".
- איך היית מגדיר את עצמך?
"איש שיודע לפתח יחסי עבודה נהדרים עם העובדים, וזה כנראה אחד מסודות ההצלחה - לתת יחס חם לעובדים, מלמטה ועד למעלה. ויש לי כנראה מה שנקרא כוח מנהיגות".
"שכחת משהו", מוסיף אלכס מהצד. "יזם. יזם בלתי נלאה".
הכתבה המלאה - במגזין G