חברות ביטוח אינן יכולות להתעלם מפוליסת ביטוח ולהימנע מלשלם למבוטח פיצוי, גם אם המבוטח לא שמר על אמצעי הזהירות שהיה מחויב בהם כדי למנוע את האירוע הביטוחי - כך קובע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בעמדה עקרונית שהגיש מטעמו במסגרת ערעור בנושא ביטוח התלוי ועומד בבית המשפט העליון.
מדובר בתביעה כנגד חברת הביטוח לוידס, שעניינה מבוטח שתכשיטיו נגנבו, ועל אף שבפוליסה הופיע תנאי המחייב אותו להתקין כספת בביתו, הוא לא שמר את התכשיטים בכספת.
לטענת היועמ"ש, חברת הביטוח אינה יכולה לשלול את קיומו של חוזה ביטוח ולהימנע מתשלום תגמולי ביטוח למבוטח, רק משום שלא השתמש בכספת.
עניינה של התביעה הוא מבוטח שהתקין כספת בביתו, אך לא הכניס לתוכה תכשיטים יקרי-ערך, ואלה נגנבו. חברת הביטוח טענה כי פוליסת הביטוח קבעה, כתנאי מקדים לכניסתה לתוקף של הפוליסה, כי התכשיטים יימצאו בכספת. לפיכך, משהתכשיטים היו מחוץ לכספת, נטען, הפוליסה כלל לא נכנסה לתוקף, ואין למבוטח כל כיסוי ביטוחי.
באוקטובר 2004 נפרצה דירתו של המבוטח, אליהו סלוצקי, והתכשיטים, שלא היו בכספת אלא במגירה בחדר הארונות, נגנבו. חברת הביטוח לוידס סירבה לפצותו בנימוק שלא עמד בתנאי הפוליסה, המהווים תנאי מקדים לתחולתה.
בית משפט השלום פסק בפברואר 2008 כי סלוצקי היה מודע לתנאי בפוליסת הביטוח, לפיו עליו לשמור את התכשיטים בכספת, וכן נקבע כי לו התכשיטים היו שמורים בכספת, הם לא היו נגנבים. נקבע כי המבוטח הפר הפרה יסודית את חוזה הביטוח, המאיין את קיומו ושולל את זכותו לתגמולים.
ואולם, פסק הדין התהפך בערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במארס 2010, אז נקבע כי על המבטחת לפצות את המבוטח, גם אם "אמצעי הקלת הסיכון" - דהיינו הכספת - הותקנו ולא נעשה בהם שימוש.
בעמדה שהגיש וינשטיין באמצעות המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, נקבע כי מתעוררות שתי שאלות משפטיות, שניתנו בעניינן פסיקות שונות בבתי משפט השלום והמחוזי.
האחת - האם ניתן לטעון כי כאשר המבוטח לא נקט אמצעים להקלת הסיכון שהותקנו, כפי שסוכם בפוליסה, הרי שחוזה הביטוח בין הצדדים כלל לא חל, בעת קרות מקרה הביטוח?; השנייה - אם התשובה חיובית, וחוזה הביטוח תקף, מה יהיה גובהם של התגמולים הקבועים בפוליסה במקרה שבו המבוטח לא השתמש באמצעי להקלת סיכון?
לדעת היועמ"ש, בחוק חוזה ביטוח ביקש המחוקק להגן על המבוטח, המצוי בפערי כוחות מול חברת הביטוח, באמצעות הסדרים מיוחדים. החוק ביקש למנוע מצבים שבהם המבוטח יישא בנטל כספי משמעותי במשך שנים ויאמין כי הוא מבוטח, כאשר בפועל עם התרחשות מקרה הביטוח, יגלה הוא כי הפוליסה אינה חלה ולשווא שילם.
לטענת המדינה, "גם אם המבוטח לא נקט אמצעים שהיו מקטינים את הסיכון שמקרה הביטוח יקרה - עדיין הפוליסה תקפה, וחברת הביטוח אינה פטורה מלשלם את תגמולי הביטוח".
במצב דברים זה, שבו המבוטח לא נקט אמצעים אלה, חלים סעיפים המחייבים תשלום תגמולים מופחתים, אלא אם כן הוכיחה החברה כי מבטח סביר לא היה מבטח את המבוטח.
עמדה זו, טוענת המדינה, נועדה להבטיח כי חברות ביטוח לא ידחו מבוטחים שלא עמדו בתנאי מיגון שנקבעו בפוליסה, מבלי לפעול על-פי ההסדר הצרכני שקבע החוק.
"לפי עמדתו המנומקת של בית המשפט המחוזי, סעיף הפיצוי המופחת בחוק חוזה הביטוח חל גם כשלא נעשה שימוש באמצעי הקלת הסיכון, אף שאלו הותקנו; וזאת על סמך לשונו של הסעיף ועל סמך תכליתו במובן הרחב - הגנה על המבוטח. ראוי להחיל הסדר זה גם במקום שבו לא נעשה שימוש באמצעים להקלת הסיכון, ולא רק במקום שאלה לא הותקנו כלל". (רע"א 3260/10).