מה זאת אנטישמיות? האם קריקטורה זדונית בעיתון הליברלי החשוב ביותר בגרמניה, המתארת את ישראל כמפלצת זוללת-אדם, היא "אנטישמיות"? האם תקרית באוטובוס בשטוקהולם - גבר מוסלמי מציק לילד יהודי חובש כיפה - היא אנטישמיות? או אולי איסור על שחיטה כשרה והתנגדות לברית-מילה? או האמונה שהיהודים חזקים מדי, כיתתיים מדי, מנצלים את השואה מדי?
איך צריך לפרש את הנתון הסטטיסטי המבהיל הבא: סקר של 8,000 אירופים בשמונה ארצות מראה, כי בערך 40% מהם סבורים שישראל מנהלת "מלחמת-השמד" נגד הפלסטינים? האם 150 מיליון אירופים, המחזיקים בדעה הזו, הם "אנטישמים", או שהם רק "אידיוטים"?
המחלוקת הסמנטית הזו העסיקה הקיץ את timeosfisrael.com, אתר רשת מצוין. "אנטישמים", פסק מנפרד גרסטנפלד, ישראלי יליד הולנד, החוקר את השחרת פניה של ישראל באירופה; "אידיוטים, לא אנטישמים", השיב רוברט וויסטריץ', פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, בר-סמכא ידוע על אנטישמיות.
וגם אם נניח שכל הדוגמאות שלמעלה מצטרפות לכלל אנטישמיות, האם האנטישמיות הזו שקולה כנגד גירוד לא נעים, או שיש לה פוטנציאל קטלני? לשון אחר, האם אפשר לחיות איתה, כפי שאנחנו חיים עם כל מיני פתולוגיות לא נעימות אחרות; או שהיא מבשרת את הצורך היהודי העתיק לארוז את המיטלטלים, ולעבור למקום אחר?
אינה דומה אנטישמיות שלפני 1942 לאנטישמיות שאחריה. בתחילת 1942 עיבדה גרמניה הנאצית את "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" באירופה. אם השמדה פיזית היא אמת המידה של אנטישמיות, אין כנראה אנטישמיות בשום מקום. במובן הזה, שואת יהודי אירופה קצת בילבלה את היוצרות. אם "אין שירה לאחר אושוויץ", אולי גם אין אנטישמיות לאחר אושוויץ, או לאחר באבי-יאר.
כושר נבואי וקצת נוירוזה
בקושי 150 שנה הפרידו בין הזמנת אירופה ליהודיה לצאת מהגטו ובין המזימה להשמידם. זה היה מסלול שהדרמטיות שלו לא תקהה לעולם. לפני 120 שנה לא הייתה סיבה סבירה להניח, שההתנגדות הגואה לשיווי זכויות היהודים תניב "פתרון סופי". גם אנטישמים רדיקליים, ששנאת היהודים הייתה אומנותם הפוליטית, לא תבעו חיסול פיזי.
היה צריך כושר נבואי, ואולי גם מידה של נוירוזה, כדי להגיע אל התרסתו של תיאודור הרצל שסכנת מוות מרחפת על היהודים. הוא הקדים לעמוד עליה עוד לפני סוף המאה ה-19. הוא אמנם הניח שהסכנה העיקרית אורבת ליהודי מזרח אירופה, והם אלה הזקוקים ל"מקלט לילה" דחוף מאוד. הוא היה מוכן להניח את אפשרות התערותם של יהודים אחרים בחלקים פתוחים ומתקדמים של החברה האירופית. אבל הוא עשה כן בייחוד לצרכים טקטיים. התעוררותו האישית, מעומקי האדישות אל שיאי העניין, הייתה תוצאת התפרצותה של אנטישמיות עממית בצרפת ובאוסטריה, במרכזים של פתיחות ושל קידמה.
את הביוגרפיה של הרצל צריך אולי לחזור ולקרוא אחת לחמש שנים. הנסיבות המשתנות, החוזרות ומשתנות, מעניקות תובנות חדשות לכל קריאה. הופעתו הפתאומית, תשע שנות נוכחותו, הרושם של אישיותו, הוודאות של תובנותיו, הייאוש שהניע אותו הם עניינים המצדיקים השתאות חוזרת. הוא היה גיבור היסטוריה מן המין שאיכלס את המיתולוגיות של יוון ושל רומא ואת הדרמות השייקספיריות. מבוטלת כמעט עד גיחוך הייתה ההסתברות הסטטיסטית, שאיש כמותו יופיע על הזירה ברגע שבו הופיע.
מדוע הרצל ידע ידיעה אינטואיטיבית עמוקה שיהדות אירופה נידונה למוות? אינני חושב שאפשר להשיב תשובה רציונלית, אפילו לא בחוכמה שלאחר מעשה. היו כל כך הרבה משתנים במשוואה, ואי אפשר להניח ברצינות שהם יסתדרו בשורה עורפית, ויובילו אל 1942. אם אין תשובה רציונלית, אולי יש תשובה מיסטית. אולי באמת רוח אלוהים צלחה עליו.
יהודים במצור חברתי ותרבותי
רוח אלוהים, אבוי, אינה צולחת עלינו, או על רובנו. הניסיון ללבוש ארשת הרצליאנית, ולחזות את העתיד לא יצלח, או לפחות לא יילקח ברצינות מלאה. אבל אין זאת אומרת שלא ניתקל במנסים כמישל גורפינקל, אינטלקטואל יהודי צרפתי מן המעלה הראשונה, פעיל בענייני הכלל וגם בענייני עמו. הוא כתב הקיץ מסה בשביל אתר הרשת היהודי mosaicmagazine.com, הראויה בהחלט לעיון. המסה הזו, וחילופי דברים נוקבים שהיא עוררה, מסתיימת במסקנה הרצליאנית: יהודי אירופה עומדים לעזוב בהמוניהם, מפני שאין להם ברירה.
אני מציע למתעניינים לקרוא את גורפינקל במלואו. המקור האנגלי הוא http://tinyurl.com/pyq6vuy. בעיניו, יהודי אירופה שרויים במצור חברתי ותרבותי, שיש לו ביטויים אלימים. המצור הזה נובע גם מן הדמוגרפיה המשתנה של אירופה - התרבות המהגרים, בייחוד מוסלמים, ערבים ולא ערבים - ומן השקיעה הכללית של ערכים אירופיים מסורתיים.
הדמוגרפיה ברורה: כמעט בכל מערב אירופה, שיעור המוסלמים נע בין 10% (צרפת) ל-5% (בריטניה). הריבוי הטבעי והמשך ההגירה מבטיחים שהאחוז הזה יגדל וילך, אולי עד כדי איסלאמיזציה. משבעת מיליוני המוסלמים בצרפת, שני מיליון נוהים אחר איסלאם רדיקלי.
עניין הערכים ברור קצת פחות, ובוודאי רב אירוניה. ערכיה המסורתיים של אירופה הם רבי-פנים. ערכים כאלה אמנם הנחילו חופש ליהודים, אבל גם הנחילו להם פוגרומים. התמעטות הרגשות הנוצריים באירופה והתרוקנות כנסיותיה הועילו לרווחת היהודים לפני 150 שנה, כאשר התחוללו בצרפת; אבל כיום, הנסיגה מן הנצרות אינה אקט של אמונה או של העדפה תיאולוגית. אירופה נסוגה מאירופה. האירופים מתביישים בעברם, לא רק ברדיפת היהודים, כי אם גם בכיבוש, בהריגה ובניצול של שחורים, של חומים ושל צהובים. כשהאירופים מתנערים מצלביהם, הם מתנערים גם מתחושת הייעוד שלהם, מן האמונה בשליחותם, מן היתרון שהם נהגו לייחס לתרבותם ולמוסדותיהם.
כיפה שבדית
בסביבה כזאת, כל החצנה של אמונה דתית היא לצנינים. במובן הזה, מעריך גורפינקל, אירופה עושה סיבוב של 180 מעלות, וחוזרת אל ימיה הראשונים של המהפכה הצרפתית. קריאה בקעה אז מן האסיפה הלאומית, "ליהודים כיחידים - כל הזכויות, ליהודים כעם - לא כלום". גם עכשיו, יהודי אירופה מתבקשים לוותר על זהותם הקיבוצית: לא להיראות כיהודים, לא להישמע כיהודים, לא להתנהג כיהודים. לא רק סביבתם משיאה להם את העצה הזו. היא באה גם משורותיהם.
מה צורך יש להחצין, כאשר ההחצנה כרוכה בסכנת נפשות? אניקה הרנרוט-רותשטיין, סופרת ופרשנית יהודייה משבדיה, מתארת תקרית בקרון רכבת, בדרך אל תפילת ערב שבת: "בני חבש את כיפתו כאשר עלינו לרכבת. הוא אוהב את כיפתו. הוא אינו מבוגר מספיק כדי לדעת את הסכנות הכרוכות בחבישתה. אבל 26 באפריל שינה את כל זה. גבר תפס את מושבינו השמורים. הוא היה ערבי, כבן 50, והאזין למוסיקה. התנצלתי על אי-הנוחות וביקשתי בנימוס שיפנה את המושב. הוא קם, התבונן בבני, גחן לעברי, ואמר: 'אתם תמיד לוקחים מה שאתם רוצים. אתם צריכים ללמוד'".
גם לאחר שתפס מושב אחר, הערבי ברכבת הוסיף להתנכל לאם ובייחוד לבנה. הוא גידף, הוא רקע ברגליו, הוא רטן, הוא נעץ מבטים מזרי אימים בילד. לשווא ביקשה גב' הרנרוט את עזרת הנוסעים האחרים בקרון. הכול הסבו את מבטיהם, ושקעו אל אייפודיהם.
הסיפור הזה מצדיק סימפטיה, אבל האם הוא מצדיק מסקנות היסטוריות, או היסטריות? גב' הרנרוט עצמה אינה מסיקה אותן. היא אינה מתכננת להגר. היא תוסיף ליזום הפגנות תמיכה בישראל, באומץ, והיא תוסיף להיות אזרחית שבדית. בנה יתרגל שלא לחבוש כיפה בפומבי. בארה"ב, במשך שנים רבות, יהודים שומרי מסורת קיבלו עליהם הגבלות חברתיות כאלה מבלי שיהודיותם הופרעה.
קצת קשה להתלונן על היעדר חיים יהודיים בצרפת, שבה מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה ביותר במערב אירופה. יש בה 286 בתי ספר יהודיים, 400 מסעדות כשרות וכו'. אבל מגמת היציאה של יהודים מצרפת ברורה מאוד: כמעט 10% עלו ארצה מאז 1990, אחרים היגרו לארה"ב ולקנדה. הסטטיסטיקה המעוררת אותם היא זו של תקריות אנטישמיות: 7,650 נרשמו בדוחות המשטרה הצרפתית מאז שנת 2000. רובן היו פעוטות-יחס, מיעוטן הקטן היו רצחניות. אבל זה הספיק לאוכלוסייה עם מסורת של הגירה.
האיבה המתחזקת לישראל בוודאי פועלת את פעולתה. אבל אולי צריך להבין אותה שלא כפשוטה: היא תוצאה של התמעטות העכבות ביחס אל היהודים. רגשי האשמה, שפירנסו את הדור השני והשלישי של אירופים לאחר השואה, מפנים את מקומם לנורמליות. הנורמליות אינה בהכרח אנטישמית בתור שכזאת. היא אינה ניזונה מדימויים דתיים, או מפרופיל חברתי וכלכלי, או מנוכחות מספרית. היא ניזונה לעומת זאת מצילומים ומסרטוני יו-טיוב ממחסומים ומחומות מגן. היא כורכת את ישראל באמריקה, במערב הישן, בהרגלים של אנוכיות שבטית ("אתנוצטריות") שהדור האירופי הנוכחי למד לבוז להם בתור שכאלה, לא מפני שהם הרגליה של ישראל.
בחודש הבא עומד האיחוד האירופי לפרסם תוצאות של סקר מקיף על תחושותיהם של יהודים בתשע ארצות באירופה. שליש מכל הנשאלים התנסו בהתנכלות אנטישמית בחמש השנים הקודמות. בשלוש מתשע הארצות שבהן נערך הסקר (צרפת, הונגריה, בלגיה), עד 50% שוקלים הגירה מחמת האיום על ביטחונם האישי. הנתונים האלה מעוררים את מישל גורפינקל ואחרים לקרוא לישראל להתכונן לקראת "עליה חדשה". הסופר והמתרגם הלל הלקין, שעלה לארץ מצפון אמריקה, מציע לישראל "להיות יותר אירופית", כדי שתוכל לקסום ליוצאי אירופה. גורפינקל משיב על זה, שהיוצאים מאירופה לא יבקשו להם אירופה-מעבר-לים.
משונה עד כמה צלילי הוויכוח הזה נשמעים מוכרים. צביונה הרצוי של מדינת היהודים נידון וחזר ונידון, לפחות מאז "מדינת היהודים" של הרצל, 1896. הוויכוח לא הוכרע. צריך להודות שתוספת של מיליון יהודים אירופיים בישראל הייתה יכולה להפעים גם את גדול הספקנים. להביא אותם, זו כנראה המשימה הלאומית החשובה ביותר.
רשימות נוספות: yoavkarny.com וגם ב-bit.ly/1aPv4Id. twitter.com/YoavKarny