1. אם יש משהו שסימל בשבילנו יותר מכול את היוהרה, האדישות והאטימות של האליטה הכלכלית של ישראל - היו אלו שני ראיונות ערב החג של ד"ר קרנית פלוג, הנגידה בפועל, ל"ידיעות אחרונות" ויעל אנדורן, מנכ"לית האוצר, ל"גלובס".
הראיונות הללו סימלו יותר מכול את מידת ההכחשה הגדולה בקרב האליטה הכלכלית שלנו, את הביטול ואת הזלזול באלה שמותחים ביקורת על העדפותיה ואת העובדה, אולי הטרגדיה, שאנשים שבעים כמו ד"ר פלוג ואנדורן מנסים להנהיג רפורמות למען החלשים (רק לכאורה), אבל למעשה הם מורים להם (מבחינתם החלשים הם המפסידים האשמים בהפסדם) להמשיך לעבוד יותר קשה, להיות סבלניים ולהוסיף עוד כמה שנות עבודה עד הפנסיה.
דוגמה להתנהלות הזאת אפשר היה למצוא גם בהתנהלות של מכללת רופין שנחשפה השבוע ב"גלובס". המכללה העדיפה שעובדי הניקיון שלה ימשיכו לעבוד כעובדי קבלן ופעלה לשם כך בטריקים שונים, למרות הוראת ורוח החוק. מי שיפשפש קצת בגוגל יגלה שפרופ' לאה אחדות, מרצה בכירה במחלקה לכלכלה ולניהול במכללה, מגלה רגישות יוצאת דופן לפערים החברתיים בישראל ולממדי העוני, אבל כשהמכללה שלה תורמת את שלה לאותם פערים ולאותם ממדי עוני היא אינה פוצה פה. נו, את השיעור הזה בצביעות כבר לא ילמדו בקורסים של פרופ' אחדות.
2. תקראו לזה התייעלות, צמצומים, קיצוצים, צמצום ממדי הארגון, "דאונסייזיניג" (באנגלית זה תמיד נשמע יותר טוב) או במילים בוטות יותר: הנפת גרזן הפיטורים - במצב שבו חברה נאלצת להתאים את הכנסותיה להוצאותיה ושולחת עובדים הביתה, בדרך כלל, אנשי הצווארון הכחול הם אלה שמאבדים את מקום עבודתם או חלק מזכויותיהם או שניהם גם יחד.
אנשי הצווארון הלבן, מסוגם של פלוג ואנדורן, מתייחסים לכך בשוויון נפש פחות או יותר. ירידה בשכר הריאלי? גידול דרמטי בפערים החברתיים? שחיקה בזכויות עובדים? שחיקה בביטחון התעסוקתי? שכר מינימום מגוחך כדי להתקיים בכבוד? (ד"ר פלוג תמיד חשבה ששכר המינימום בארץ הוא סביר - עוד סיבה טובה מדוע לא למנות אותה לנגידה), פנסיה שערורייתית ותאגידים פרטיים שגוזרים ממנה קופונים? כל זה לא ממש משנה לפלוג ולאנדורן: הן ימשיכו להטיף לעבודה לנצח, ומצדן שאנשים ייצאו לפנסיה עם רגל וחצי בקבר.
פלוג ואנדורן מטיפות כבר שנים להעלאת גיל הפרישה, לנשים בפרט ולכל האוכלוסייה בכלל. הן עושות זאת באופן דתי, כמעט עיוור, בלי פקפוק, מתוך איזשהו שכנוע פנימי עמוק, וכמובן עם טיעון "כלכלי" מנצח: תוחלת החיים התארכה, הפנסיה עלולה לא הספיק ולכן צריך לעבוד יותר כדי לחסוך יותר וכדי להתקיים בכבוד לעת זקנה. נכון? בטח שנכון כלכלית, 100% נכון כלכלית, אבל כלכלה, או כל דיון כלכלי, לא יכולים להישען על טיעון אחד כביכול מנצח. זהו דיון המורכב מכמה טיעונים כבדי משקל, שאנדורן ופלוג מתעקשות להתעלם מהם, ואנו בטוחים שהן יודעות גם למה.
גם הטיעון המנצח שלהן לא מספר את כל האמת: אכן, יש בעיה כלכלית לקראת הפנסיה, אבל הדבר המדאיג את שתיהן הוא לא החלשים עם הפנסיה המצומקת שיתקשו לגמור את החודש, אלא הגירעונות העתידיים. הרי הדוח האקטוארי האחרון של הביטוח הלאומי חשף את הסוד הממש גלוי ואת האמת העירומה: אם יימשך המצב הנוכחי, הארגון שמשלם את קצבאות הזקנה העלובות ממילא בישראל ייקלע לגירעונות כבדים בעתיד. פלוג ואנדורן רוצות לדחות את גיל הפרישה כדי לחסוך מהמדינה את כאבי הראש האלה.
ובכלל, העלאת גיל הפרישה היא סוג של חצי בלוף: הרי כל מעסיק במדינת ישראל יכול ורשאי להעסיק עובדים מעל גיל הפרישה ה"רשמי", הקבוע בחוק, אבל העובדה שרבים מהמעסיקים מעדיפים לזרוק עובדים עוד לפני גיל הפרישה הרשמי (חוץ כמובן מאנשי הצווארון הלבן מסוגן של אנדורן ופלוג, למשל) נעלמת מהטיעונים ה"כלכליים" של השתיים. כן, העובדים זקנים מדי, יקרים מדי, לא ממש יעילים - אפשר להניח שכל עובד מעל גיל 50 כבר מכיר את המנטרות הללו, גם ואולי במיוחד בתחום ההיי-טק שנחשב השוק הכי תחרותי, הכי גמיש והכי יעיל.
כדי להבין מדוע צריך למנוע מפלוג ואנדורן לממש את חלומן בכל הנוגע להעלאת גיל הפרישה, ננסה בטור הזה לגלגל את הכדור אליהן. הן אלה שחייבות לספק לציבור הסברים על המספרים הנעלמים שתכף נעלה כאן, המספרים שדי מחביאים מהציבור. המספרים האלה הכרחיים כדי לקיים דיון ציבורי הוגן על גיל הפרישה, שוק התעסוקה ושוק הפנסיה השלובים זה בזה, אחרת זהו דיון מוטה אג'נדות פרטיות.
0% __ (פלוג ואנדורן מתבקשות להשלים), זה היחס בין השכר הקובע לצורך הפרשות הפנסיה לשכר הברוטו במגזר הציבורי. במקום שהוא יהיה 100%, מקום התעסוקה שפלוג ואנדורן מייצגות וקרוי מדינת ישראל, מצא טריקים שונים ומשונים כדי לדפוק את העובדים. תוספות ביגוד, שעות נוספות, רכב וכדומה - כל אלה לא כלולים בשכר הקובע לפנסיה ואחראים ישירות על הצטמקותה. כדאי מאוד שפלוג ואנדורן יושיבו כמה כלכלנים במשרד האוצר ובבנק ישראל כדי לבצע עבודת מחקר עמוקה בכל המשרדים הממשלתיים, בכל החברות הממשלתיות ויגישו דוח שיגלה לציבור את היחס המחפיר הזה. דבר אחד אין צורך לבדוק: את היחס הזה בשכר הבכירים, כמו זה של פלוג ואנדורן: שם הוא 100% או קרוב לזה. אין פלא שעובד בכיר בבנק ישראל, שד"ר פלוג כנראה מכירה היטב, הגיע לקצבת פנסיה תקציבית של 40 אלף שקל בחודש (!)
0,000 __(פלוג ואנדורן שוב מתבקשות להשלים), זה מספר עובדי הקבלן במגזר הציבורי, התופעה הכי בזויה והכי לא נאורה במשק. אנשים חסרי זכויות, חסרי תנאי תעסוקה מינימליים, עוברים כחפצים חסרי ערך מיד ליד (הידיים של חברות עובדי הקבלן הגוזרות מהם עמלות שמנות) בשיטת "הדלת המסתובבת". די מדהים לגלות שהפושעת הגדולה בתחום הזה היא לא אחרת מאשר המדינה. כדי לגלות את ה"סודות" הכי כמוסים של הפשע הזה אנו מציעים לד"ר פלוג לקרוא למחלקת הסנדוויצ'ים המסתובבת בבנק ישראל, ולאנדורן - לקרוא אחת מעובדות הניקיון במשרד האוצר, כדי לנסות להבין שניים-שלושה דברים על שוק התעסוקה הכה גמיש שהן כה מעריצות.
__ שנים (פלוג ואנדורן, נא להשלים), זה מספר השנים שעלול הפנסיונר או הפנסיונרית חסרי הישע להישאר בלי קצבת פנסיה ובלי קצבת זקנה אם יפוטרו בגיל 50, 55 או 60 ולא יצליחו למצוא עבודה חלופית ראויה (שהיא לא עובד קבלן בשמירה או בניקיון). הציבור ישמח לקבל משתי הבכירות מחקר שינסה להעריך כמה אנשים כאלה צפויים להיפלט משוק העבודה ואיך המדינה מתכוונת לדאוג להם חוץ מלהטיף להם שוב ושוב להתאזר בסבלנות ולעבוד עד הנצח.
__ מיליארדי שקלים (יעל אנדורן מתבקשת להשלים), זה הסכום המוערך (כולל העתידי) שקרנות הפנסיה המנוהלות ע"י חברות הביטוח והגופים המוסדיים שודדים מהפנסיונרים. אנחנו משתמשים במילה הקשה "שודדים" ותכף נסביר מדוע, אבל עוד קודם לכן נאמר שאת הרישיון החוקי לשדוד העניק משרד האוצר, שאנדורן מנהלת כעת, ואת השוד הזה היא גם מכירה היטב מניסיונה רב השנים בניהול קרן פנסיה.
וכעת ההסבר: עם היציאה לפנסיה, החברות המנהלות את הקרנות ואת ביטוחי המנהלים מחויבות ע"י האוצר (בצדק רב) "לרתק" את סכומי הכסף שצבר הפנסיונר לנכסים חסרי סיכון (אג"ח ממשלתיות) כדי למזער את הנזק מתנודות השוק. כלומר, הכסף של הפנסיונר "שוכב" בצד בנכס מסוים, כך שאין למעשה צורך לנהלו ומן הסתם גם אין צורך לגבות דמי ניהול גבוהים אלא רק את המינימום שבמינימום (נניח 0.2%). יש גם דמי תפעול הנגבים על משלוח של תשלום חודשי לפנסיונר ועל טיפול בפניותיו.
אבל זה הכסף הקטן, שאפשר לאמוד אותו בכמה עשרות שקלים בלבד בחודש. הכסף הגדול - דמי הניהול - ממשיך לזרום בלי שאיש ממנהלי ההשקעות המצוינים של חברות הביטוח והגופים המוסדיים נוקף אצבע בשבילו. האוצר חשב נכון כשהורה על ריתוק הכסף, אבל טעה בתמחור שלו: דמי הניהול נותרו גבוהים ומנופחים מדי וחייבים להגביל אותם בחוק. ההפרש, כלומר ההפסד של הפנסיונרים, מוערך על ידינו בכשליש עד חצי האחוז מצבירת הכסף מדי שנה, וזה המון-המון כסף.
הבעיה הזאת תחמיר ככל שקצב היציאה לפנסיה יגבר. כרגע הוא יחסית נמוך (לא כולל הקרנות הוותיקות). מ-2020 "ירותקו" עשרות מיליארדי שקלים לפחות בלי צורך לנהלם, וזה אומר הפסד של מאות מיליוני שקלים לפחות לפנסיונרים מדי שנה. אנדורן וחבורת האוצר מכירים היטב את הבעיה, אבל מעדיפים בינתיים להעלים עין ולהחריש. נו, כמה טוב שיש את גיל הפרישה כדי לטשטש את כל שברירי האחוזים ששווים מיליארדים ונשדדים מהפנסיונרים.
השורה התחתונה: בית המחוקקים של מדינת ישראל נדרש לבקש מהרגולטוריות אנדורן את פלוג (וזו תהיה אחת המצוות הגדולות של פלוג לקראת פרישתה הסופית מבנק ישראל) לספק את כל המספרים החשובים הללו, ולו למען השקיפות והניקיון הציבורי, ורק אז לקיים דיון פורה והוגן בהעלאת גיל הפרישה.
"המשק צועד למשבר כלכלי כבד"
בעקבות הטור הקודם, שפורסם בערב ראש השנה, על הבועות בכלכלה ("תחי הבועה"), שלח לנו ד"ר זאב רותם, מנכ"ל רותם אסטרטגיה, אחד האסטרטגים הכלכליים המובילים בארץ, שעובד עם חברות גדולות במשק ועם משרדי ממשלה רבים, תמצית ניתוח מאלף שעשה על נתוני הלמ"ס של החציון הראשון. המסקנה שלו לא ממש מלבלבת והיא ממש, אבל ממש, מדאיגה. הנה הניתוח במלואו, לתשומת לבם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר לפיד, המנכ"לית שלו אנדורן והנגידה בפועל ד"ר פלוג.
"נתוני הלמ"ס מעידים על כך שהמשק צועד למשבר כלכלי כבד ומחייבים שינוי במדיניות הכלכלית", פותח רותם את הניתוח שלו וממשיך בפירוט הנורות האדומות. "בניגוד לשמחה של חלק מהאנשים מנתוני הלמ"ס על החציון הראשון של השנה, כאשר צוללים לנתונים התמונה אינה מעודדת, בלשון המעטה. התמונה המשתקפת היא של גידול 'בועתי' בצריכה השוטפת ובהוצאות הממשלה, לצד קיטון מתמשך בהשקעות ובהכנסות של המגזר היצרני וביכולתו ליצור מקומות עבודה איכותיים בשנים הבאות". הנה תמונת המצב כפי שמובאת במחקר:
"כמה אינדיקטורים לפעילות בצד היצרני: ירידה מתמשכת בהשקעות בציוד ומכונות, בתעשייה ובבנייה לרמה של 2010, מה שאומר צמצום היכולת לייצר מקומות עבודה בעתיד: משיא של כ-12.6 מיליארד שקל ברבעון הראשון של 2012 - ירידה מתמשכת עד 9 מיליארד שקל ברבעון השני של 2013 (הכול במחירי 2010 מנוכי עונתיות), ירידה של קרוב ל-30% בשנה וחצי, שמביאה אותנו חזרה לרמה של 2010 - זה אומר שהמיגזר היצרני מקטין את השקעותיו, מה שיביא בהמשך לצמצום במקומות עבודה.
"הירידה בולטת עוד יותר בנתונים של השקעות בציוד ומכונות מיבוא (שזה בעיקר השקעות במכונות בתעשייה וציוד מתוחכם בבנייה) - ירידה מכ-9.6 מיליארד שקל ברבעון הראשון של 2012 לכ-5.7 מיליארד שקל ברבעון השני של 2013 - ירידה של כ-40%. גם כאן, חזרה לרמה של 2010".
"ירידה בהשקעות בבנייה פרטית - בונים פחות דירות, מה שיגרום להמשך עליית המחירים: ירידה מכ-27 מיליארד שקל בחציון ראשון של 2012 לכ-26.3 מיליארד שקל בחציון ראשון של 2013 - אמנם ירידה קטנה של כ-3%, אבל מדובר במגמה מתמשכת שמתגברת מרבעון לרבעון (בכל רבעון יש פחות 1%)".
"ירידה בהפרש בין הוצאות של תיירים ישראלים היוצאים לחו"ל לבין הוצאות של תיירים זרים בארץ (תיירות נכנסת) - בין מה שאנחנו מבזבזים בחו"ל לבין מה שאנחנו מקבלים מחו"ל: בחציון ראשון 2012 הוציאו ישראלים בחו"ל כ-5.7 מיליארד שקל ובחציון ראשון 2013 כ-6.3 מיליארד שקל; תיירים הוציאו בארץ בחציון ראשון 2012 10.3 מיליארד שקל ובחציון ראשון 2012 9.4 מיליארד שקל.
"ההפרש בין ההוצאות של ישראלים בחו"ל להכנסות של הכלכלה הישראלית מתיירים, שהיה תמיד חיובי וגבוה, ירד מ-4.6 מיליארד ל-3.1 מיליארד שקל - ירידה של כשליש בין מה שאנחנו מבזבזים בחו"ל למה שאנחנו מרוויחים מחו"ל".
"אין עלייה ביצוא הסחורות והשירותים, ורמת החשיפה שלו לגורמים חיצוניים הולכת וגדלה: מאז 2011 אין עלייה ביצוא הסחורות והשירותים, הנתונים החציוניים נעים בין 160 ל-165 מיליארד שקל. צריך לזכור שיש בנתונים המצרפיים כמה הטיות משמעותיות - האחת, מרכיב הולך וגדל של המכירות הפנימיות של מרכזי הפיתוח של החברות הגלובליות, שנקבע בהחלטה שרירותית שלהם. והשני, הריכוזיות הגדולה ביצוא - טבע, כיל, אינטל, תע"א ואלביט אחראיות לכשליש מיצוא הסחורות, והחלטות פנימיות שלהן קובעות את נתוני היצוא הישראלי. כל זה אומר שרמת החשיפה של היצוא הישראלי לגורמים חיצוניים הולכת וגדלה".
"מה אפשר ללמוד מהצד הצרכני? הגידול בצריכה הפרטית גם הוא אינו גידול 'בריא'. אין כמעט גידול ברכישת מוצרים בני קיימא (ריהוט, ציוד חשמלי, ציוד תחבורה וכו'). עיקר הגידול הוא בשני סעיפים: גידול דרמטי בצריכת שירותים - חינוך, בריאות, פנאי וכו', שחלקו נובע גם מההפרטה של שירותים אלה; וגידול משמעותי בשירותי דיור - מספר האנשים שגרים בשכירות כי ידם אינה משגת לרכוש דירה הולך וגדל".
"לסיכום: אנחנו במין ספינה ששוקעת, והאנשים שעל סיפונה (האזרחים) - חלקם מוציאים את כספם כדי לשרוד וחלקם מוציאים את כספם כדי לחגוג כאילו אין מחר... אני צופה שהמשך המגמות הללו יביאו למשבר כלכלי קשה עם האטה משמעותית בכל הפעילות במשק, אבטלה וירידת שכר במהלך 2014".
"הדרך היחידה לשנות את התוואי הבלתי נמנע הזה היא באמצעות מהלך ממשלתי קיינסיאני נגד המגמה, שעיקרו הגדלת ההשקעות בתעשייה ובמגזר היצרני, טיפול במערכת החיסכון הפנסיוני והעברת משאבים להשקעות בתעשייה, בתשתיות ובדיור, ומהלכים מתוכננים ליצירת מקומות עבודה איכותיים במשק. האם זה יקרה?".
eli@globes.co.il