הרבה יותר מדי ימי-שנה מזדמנים אל תחילת השנה הזאת, גם מפני שהלוח העברי עדיין לא הספיק להתעבר. יום השנה ה-40 למלחמת יום הכיפורים נוסף ליום השנה ה-12 למגדלים התאומים; ויום השנה ה-20 להסכמי אוסלו מתחכך בכתפיו של יום השנה החמישי להתמוטטות ליהמן ברדרס.
הבה נדבר להלן על אוסלו, ההחמצה הטרגית הגדולה ביותר של דורנו. החמצה - אבל לא בזבוז מוחלט. היא העניקה ארכה-צורך-מחשבה לשתי תנועות לאומיות שנטו להניח, בכל מיני אופנים, כי בררה להן בין הכול ובין לא כלום. אוסלו לא יכלה להתרחש אלמלא המלחמות שקדמו לה, בייחוד יום הכיפורים ולבנון הראשונה; והיא בוודאי לא הייתה מתרחשת אלמלא התמוטטה ברית המועצות.
נפילת הקיסרות הסובייטית זירזה שורה של תהליכים בין-לאומיים כלליים במידה שאינה צריכה ראיות. אבל היא גם זירזה תהליכים לאומיים פרטיים. שקיעתה פתחה את השערים לעלייה גדולת ממדים, שלקראתה ישראל לא התכוננה. שיכון העולים הצריך מימון מסיבי, בריבית נמוכה בהרבה ממה שהשוק הפתוח היה מוכן להעניק. רק ערובה של ממשלת ארצות-הברית יכלה להוריד את הריבית. ממשל ג'ורג' בוש האב סירב להעניק אותה כל זמן שישראל מיישבת את השטחים.
התוצאה הבלתי נמנעת: העולים הדואבים העלו את מפלגת העבודה לשלטון בקיץ 1992, והשאר ידוע. שנה ורבע אחר כך כתבה גאולה כהן רשימה מרירה כלענה בידיעות אחרונות: "ערפאת צריך להגיד לעולי רוסיה 'ספאסיבה'", כך ממש.
רבין - וגרמי השמיים
תוצאה בלתי נמנעת, מה? היש בכלל תוצאות בלתי נמנעות? מה היה קורה אילו שמעון פרס עמד בראש מפלגת העבודה בקיץ 1992? אפשרות סבירה בהחלט, בהתחשב בזה שהוא סולק מן ההנהגה רק ארבעה חודשים לפני הבחירות. האם בהנהגת פרס הייתה מפלגת העבודה מקבלת 44 מושבים? יתר על כן, האם הליכוד היה מאבד שמונה מושבים, אילו פרס היה החלופה לשמיר? מותר לפקפק.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה התערבות אמריקאית גלויה הטתה את כף הבחירות בישראל. אפילו ביל קלינטון לא הצליח להציל את פרס ב-1996. 1992 הייתה מאורע יחיד במינו, שבו גרמי השמיים נערכו לטובת יצחק רבין, שמזל וגרמי שמיים היו ממנו והלאה.
חזרתי והבעתי כאן את דעתי, שטעותו הגדולה ביותר של רבין בניהול תהליך אוסלו הייתה הימנעותו מלהכין את הציבור ומלשתף אותו. כמובן, אוסלו לא הייתה מתאפשרת אלמלא חשאיותה. אבל ארץ דמוקרטית אינה יכולה לשנות כיוון, ב-180 מעלות, בחשאי. ד"ר יוסי ביילין טען שאוסלו לקתה בייחוד בזה שלא פנתה מיד אל נוסחה של פתרון מלא. אפשר להבין את הגיון טענתו, אבל לא ברור כלל כיצד היה אפשר לכפות פתרון מלא הר כגיגית דרך ערפילי הבוקר.
אין לה מנדט שמיימי
ממה נפשך, האומנם היה אפשר להודיע - מעשה ביילין ויאסר עבד א-ראבו, שותפו הפלסטיני בסימולציה בז'נבה - כי ישראל מפנה בזה את כל השטחים, מפרקת את כל היישובים, ומעניקה אחיזה לממשלה פלסטינית אי-שם בירושלים? לא בדמוקרטיה. סטאלין היה יכול לעשות דברים כאלה, אטאטורק, אנוואר א-סאדאת. אמנם בדמוקרטיה יציגה הממשלה הנבחרת מקבלת מנדט לתקופה קצובה, אבל אין לה מנדט לגיטימי לשנות את העולם.
שאלת הלגיטימיות ליוותה את אוסלו כמעט מיומה הראשון. מלכתחילה, על אף ההלם, או אולי בזכותו, היא נהנתה מתמיכה ציבורית ניכרת. 61% מן הנשאלים בסקר דעת קהל (של ד"ר מינה צמח, אמצע ספטמבר 1993) תמכו בהסכמים, רק 31% התנגדו. המספרים האלה השתנו, וחזרו והשתנו, בשנתיים הבאות, בהתאם לנסיבות, בייחוד ביחס למעשה הטרור האחרון. אפילו בסוף 1994 נרשמה תמיכה של 60% באוסלו, אם כי היא פחתה ל-35% בינואר 1995, לאחר טבח החיילים בתחנת הסעה בבית ליד.
אפשר לטעון, בדרגה סבירה של רצינות, שמשאל עם על אוסלו לצורך אשרורה, נניח באוקטובר 1993, היה מנחיל לרבין ניצחון ברור. כמובן, דינמיקות של תהליך אלקטורלי הן לעתים קרובות בלתי חזויות; ותמיד היה אפשר לסמוך על רדיקלים פלסטיניים שיעשו איזה מעשה רצח נואל בזמן מערכת בחירות, כדי להרחיק את הסיכוי של פיוס.
רבין, עם מנדט קונקרטי להמשיך את אוסלו, היה בהכרח בעל סמכות הרבה יותר גדולה. הוא היה יכול למשל לסיים את הפארסה האיומה של ההתנחלות היהודית בלב חברון לאחר שהשאהיד ד"ר גולדשטיין הוציא לפועל את שבועתו ההיפוקרטית בלב מסגד, ב-1994. משהו מעין זה היה, אולי, משנה את הדינמיקה.
מי לא רוצה שלום
בסופו של דבר, הכול היה עניין של דינמיקה, לא של חוזים משפטיים. אוסלו יכלה להצליח אילו הניבה דינמיקה של התפייסות, זאת אומרת אילו אפשרה התפתחות הדרגתית של דו-קיום בשלום, שהייתה נבחנת לאורך זמן. למשל, כדי להאמין בסיכוי של נוסחה כזאת צריך להאמין בכנותן של כוונות השלום הפלסטיניות. קצת קשה.
זאת אומרת, בוודאי שהפלסטינים רוצים שלום. מחרחרי המלחמה הגדולים ביותר רצו שלום, כל זמן שיתמלאו תנאיהם לשלום. הימין הישראלי רוצה שלום, תמיד רצה שלום. וכי ז'בוטינסקי לא כתב "שם ישליו [לשון "שלווה"] בן ערב, בן נצרת ובני"? כתב, אבל בנשימה אחת, באותו השיר עצמו, גם כתב "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן".
למרבה העצב, אוסלו נכשלה מפני שמאוויי השלום של הפלסטינים לא כללו את קבלת העיקרון של מדינה יהודית (שציווה האו"ם, ב-1947); ומאוויי השלום של הישראלים לא כללו הסכמה לחלוקה אותנטית של הארץ (שציווה האו"ם ב-1947). אוסלו הייתה ניסיון נועז להתיר את הקשר הגורדי. היא לא הייתה קפריזית, אלא תוצאה של בחירה אסטרטגית. היא לא התירה את הקשר. היא עלתה בדמים. אבל במזרח התיכון קשרים נידונו להתהדק הרבה לפני שהם מתרופפים.