לפני קצת פחות משלושים שנה, ביום חמישי אחר הצהריים, 6 באוקטובר 1983, נסגרה הבורסה לניירות ערך בתל אביב ונותרה נעולה במשך 18 ימים. זו הייתה רעידת אדמה והמשבר הגדול והחריף ביותר שידעה הבורסה הישראלית, משבר שנוצר כאשר בועת ויסות המניות - פרקטיקה שהייתה נהוגה על-ידי הבנקים בישראל כדי להבטיח עלייה מתמדת ורצופה בשער מניותיהם - התפוצצה. המסקנות מאותו משבר ניכרות עד היום בעבודת הרגולציה, בבורסה ובדמותה של המערכת הבנקאית כולה.
ויסות המניות החל כבר באמצע שנות ה-70 על-ידי בנק הפועלים, ועם השנים התפשט גם לשאר הבנקים בישראל, מלבד הבינלאומי. המטרה המוצהרת הייתה לשמר את שערי המניות על-ידי הזרמת ביקושים מלאכותיים; בפועל, הוויסות אפשר גיוסי הון אדירים ותכופים, שלא היו תלויים במצבם האמיתי (והרעוע) של השוק והמשק.
בתחילת 1981 עלה הוויסות מדרגה כאשר הבנקים הגדולים - לאומי, הפועלים ודיסקונט - לא הסתפקו עוד בשמירת שערי מניותיהם, אלא מימנו בסכומי עתק עליות קבועות במניות. הדבר הזה, שבמושגים של ימינו בלתי נתפס, אפילו נאמר מפורשות ללקוחות הבנקים בצורת הבטחות שניתנו על-אודות "השקעות בטוחות" במניות. מה היה עומק הוויסות? ועדת בייסקי, שבדקה את המשבר, מצאה כי "במשך כל שנת 1982 לא ירדו מניות אלה בערכים נומינליים, ובכל ימי המסחר בשנת 1983, עד למשבר באוקטובר אותה שנה, עלו מניות הבנקים הגדולים מדי יום ביומו, אמנם בערכים נומינליים, פרט ליום אחד שבו נסחרו מניות בנק לאומי ואי.די.בי (של משפחת רקנאטי שהחזיקה בדיסקונט) ללא שינוי".
ממרום גילו וניסיונו מביט פרופ' משה מנדלבאום, 80, על המשבר שפרץ במהלך כהונתו כנגיד בנק ישראל (1986-1982) באופן קצת שונה מאשר בעבר. מנדלבאום, איש עתיר ניסיון, כיהן במהלך הקריירה שלו כמנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, יועץ כלכלי לממשלה זרה מרצה ואיש אקדמיה. לתפקיד כנגיד נכנס בינואר 1982, כשהוויסות כבר בשיאו, האינפלציה נושקת ל-120% בשנה והמערכת הבנקאית מעורערת, בעיקר בשל ההשקעות האדירות בוויסות. "עבורי המשבר הזה היה צפוי", הוא אומר בשיחה עם G. "באמצע 1982 כבר ידעתי שקיים ויסות מלאכותי של מניות הבנקים שיוביל בוודאות למשבר. זו הייתה עובדה קיימת, וככל שחלף הזמן הבעיה הלכה והחריפה".
מנדלבאום מספר שהתריע על המתרחש, לעתים בטונים צורמים, בשיחות סגורות מול שר האוצר בזמנו יורם ארידור, ולא רק בפניו. "הייתי מהבודדים שאמרו לבנקים שאני רואה בזה דבר פסול בעיקרו, שזה סרטן בגוף הכלכלי של מדינת ישראל ושצריך לסלק אותו", הוא משחזר. "אבל צריך לזכור - הבעלות על חלק מהבנקים הייתה של המפלגות (הכוונה בעיקר למפלגת העבודה ולמפד"ל ולבנקים הפועלים והמזרחי, צ' ק'), דבר שלא היה קיים בשום מקום בעולם". את המשמעות של הבעלות הזאת, בפרספקטיבה של המשבר, לא קשה להבין.
"אנשים פחדו לדבר על הוויסות מכיוון שהם פחדו שיאשימו אותם בכך שיהיה משבר", הוא מוסיף. "אני זוכר שסם ברונפלד קרא לזה דהירה על נמר - כשהנמר משתולל קשה לקפוץ ממנו. אבל בחדרי-חדרים של הפיקוח על הבנקים ידעו מזה. ידעו שיגיע משבר. חששו שאם חס ושלום זה יתמוטט המערכת לא תהיה מוכנה".
והמשבר אכן הגיע. לפי דוח ועדת בייסקי "האזעקה" שהחלה את המהלכים הייתה משיכה המונית של פת"חים - פקדונות תושבי חוץ - שהצטרפה למהלך הדרגתי שהחל בתחילת אותה שנה, של מעבר הציבור ממניות הבנקים למטבע חוץ, מגמה שהתחזקה מאוד בשבועות שלפני המשבר בשל צפי לפיחות גדול. החשש היה שהמשיכה הזאת תוביל לאפקט דומינו ולקריסה של המערכת הבנקאית כולה.
ה'אזעקה' גרמה לכינוס ישיבה אצל שר האוצר ארידור עוד באותו לילה בהשתתפות ראשי המערכת הכלכלית, ובסיומה הודיע השר כי הבורסה לא תיפתח עד אשר יושג הסדר. בתוך כשבועיים גובש הסדר שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים לאורך מספר שנים. כשנפתחה לבסוף הבורסה צנחו מניות הבנקים, ובשילוב עם פיחות דרמטי בתקופה שבה הבורסה הייתה סגורה, מחקו המשקיעים בין 30% ל-40% מהשקעתם. חלק לא מבוטל מהכסף הזה, נזכיר, היה בחסכונות לטווח ארוך של הציבור, קופות גמל וכולי, ומשמעות מחיקתו הייתה אדירה.
חסכונות של "אלמנות ויתומים" כינה זאת בזמנו ח"כ אברהם שפירא, שהיה יו"ר ועדת הכספים, והתכוון לחסכונות של חיים שלמים של ישראלים רבים. בנק ישראל קלט את ההיצעים האדירים של המניות, והמדינה הפכה לבעלים של הבנק ים הגדולים, שהפרטתם נמשכה שנים רבות לאחר מכן. העלות הישירה של ההסדר הוערכה בזמנו במיליארדי דולרים.
- אתה יכול לתאר את היחסים שלך לפני המשבר עם שר האוצר ועם המפקחת על הבנקים, גליה מאור?
"רבתי עם הבנקים בצורה חריפה. לגבי הפיקוח: הייתה הרגשה שהוא עבד בשיתוף פעולה מלא עם הבנקים. היו לי יחסים מאוד טעונים גם עם שר האוצר. היו מריבות אין-סופיות בין בנק ישראל והאוצר. אני לא חושב שזה דבר טוב. אבל האוצר רצה שאנחנו נזרים כסף לבנקים (לצורך המשך הויסות. צ' ק'), ולזה התנגדתי בכל תוקף. דרשנו איזון תקציבי והממשלה מאוד כעסה - ביקרתי את הממשלה גם בדוחות של בנק ישראל".
- בדיעבד ההתנגדות הזאת היא החלטה שאתה גאה בה.
"ודאי, האוצר רצה שאני אתן הלוואות מוניטריות; רק אחר כך אמרו איזה מזל שלא הסכמת לבקשתנו, אחרת כולנו היינו יושבים בכלא. כשהבנקים אמרו שהם לא יכולים להמשיך לווסת, ובנק ישראל לא היה מוכן לתת להם הלוואות מוניטריות, הם חיפשו הלוואות בחו"ל. רק אז הבינו שצריך להפסיק את הוויסות".
- במבט לאחור, מה היית משנה בהתנהלות שלך?
"יכול להיות שהייתי צריך ללחוץ יותר על המפקחת על הבנקים שתהיה תוכנית קונקרטית, שכן מהם לא קיבלתי שום תוכנית להפסיק את הוויסות. מערכת הבנקים הייתה מאוד ריכוזית, והיה חשש שאם יפרוץ משבר בבנקים המשק כולו ייפגע. גם כיום זה כך. מבחינה זו אני מצדיק את הנגיד לשעבר סטנלי פישר, שאמר שצריך לשמור על יציבות הבנקים בכל מחיר. לא תמיד זה מוצדק, כי כולנו משלמים את המחיר. למשל, כשהריבית מאוד נמוכה, מי משלם את המחיר? הפנסיונרים ומי שמפקיד כסף בבנקים".
- מה, לדעתך, הייתה ההשפעה ארוכת הטווח של המשבר?
"למדנו הרבה מאוד ממשבר המניות. בעקבות הפסקת הוויסות היה אפשר לעשות את תוכנית הייצוב שהצילה את המשק. כל ההצלחות של כל הנגידים כולם, כולל פישר ודוד קליין, נבעו מתוכנית הייצוב. דבר נוסף הוא שהוציאו את הבנקים משוק ההון במידה רבה. לוועדת בכר (שהמליצה על כך, ממש כמו ועדת בייסקי לפניה, רק שהמלצותיה יושמו. צ' ק') היו הרבה החלטות לא נכונות, אבל בסך-הכול היא הוציאה את הבנקים מהמערכת הזאת, ועל זה צריך לברך. שינוי נוסף הוא שהבנקים הפכו למאוד שמרנים; ראינו את זה במשבר של 2008, שאותו עברו בהצלחה; אמנם קצת בעזרת בנק ישראל והורדת הריבית שעזרה לכסות הפסדים של שוק ההון, אבל ישראל היא אחת המערכות הבנקאיות היציבות בעולם".
לעזוב את התפקיד
ועדת בייסקי הטילה על מנדלבאום אחריות אישית והמליצה כי יסיים את תפקידו. "מצאנו כי מוטלת אחריות אישית על ד"ר מנדלבאום כנגיד בנק ישראל למעשים ולמחדלים שפורטו בפרק המתאים בדוח זה. אין אנו מתעלמים מכך כי בעת שד"ר מנדלבאום מונה לתפקידו היה הוויסות בעיצומו והוא מצא מציאות קיימת. ואולם במשך קרוב לשנתיים עמד הנגיד מן הצד, כשלנגד עיניו התרחשויות והתראות המחייבות יוזמה ופעילות נמרצת לחסל את אחת התופעות המטרידות ביותר אשר עיוותו את שוק ההון ואת התפקוד התקין של הבנקים, והפריעו לקיום מדיניות מוניטרית מתוכננת וראויה", נאמר במסקנותיה.
- אתה מתאר את תפקידך במשבר בדרך מסוימת, אך למרות זאת ועדת בייסקי הטילה עליך אחריות ואילצה אותך לעזוב את תפקידך.
"הייתי בסיום התפקיד, ולכן לא התנגדתי לוועדה, אבל הודעתי שאני לא מקבל את המסקנות שלה. הסיבה המרכזית לכך היא שמצד אחד זאת ועדה משפטית, אבל היו כל מיני עדויות של אנשים שהיו להם כל הסיבות להעיד, כי הם היו מעורבים בעניין, ולא נתנו לעשות חקירה נגדית. זה לא תקין". בהקשר הזה יש לציין כי בראיון שנתן מנדלבאום לגלובס לפני כעשר שנים הוא מתח ביקורת הרבה יותר חריפה על הוועדה. "אני לא חושב שהייתה חקירת אמת. כאיש מקצוע, אני יכול לומר שמסמכים שהוועדה הביאה כאסמכתא לא היו קיימים. היא הציגה טיוטה שלא נשלחה. כתבה שהיא נשלחה והייתה על השולחן שלנו. לא דובים ולא יער. דבר כזה אולי לא היה משנה את התוצאות של הוועדה, אבל אני לא חושב שבדקו פה את האמת", הוא אמר בזמנו.
- נפגעת?
"הוועדה אישרה שהתרעתי מפני המשבר, ובכל אופן החליטו שאני צריך לעזוב. רציתי לעזוב עוד לפני כן, אבל ביקשו שאשאר כדי להסדיר את העניינים. לכן לא הייתי פגוע ממסקנות הוועדה. ועדיין, לדעתי הוועדה לא תרמה להבנת האמת על מה שבאמת הוביל למשבר".
- מי לדעתך עומד בראש האחראים למשבר?
"בראש האחריות למשבר אלה הבנקים, אבל גם הרשות לניירות ערך היו צריכים לפקח על העניין".
- ומה לגבי המפקחת על הבנקים?
"משום שהיא הייתה חדשה בתפקידה לא הייתה המלצה שתעזוב, אף שאני הגעתי לתפקיד הנגיד אחריה. לא חושב שיש מקום עוד להתווכח על זה".
- אתה רואה הקבלה בין משבר המניות ובין משבר הדיור בישראל, מבחינת הציפייה לתפנית חדה?
"יש הקבלה, לדעתי. אצלנו תמיד מתעוררים מאוחר; אני חושב שהמדיניות הכלכלית בישראל מאוד מאמינה בתורת המשברים. כל עוד אין משבר לא עושים כלום. אבל אני חושב שצריך להביא לכך שנבין שיש תרופות מונעות ולא רק תרופות מרפאות, וזה צריך להיות מיושם בהרבה שטחים במדיניות הכלכלית, כמו שער החליפין של המטבע או הדיור.
"אין אצלנו בארץ פורום כלכלי רציני שיושב בצורה שקופה וגלויה ודן בבעיות מרכזיות. לא היה דיון מרכזי כזה על נושא ויסות מניות הבנקים אף שכולם היו מודעים לבעיה, ולא היה דיון מרכזי רציני על בעיית הדיור. במבט לאחור, נראה שלא היה פתרון למשבר המניות אלא פיצוץ העניין, אבל לדיור יש פתרון וגם לשער החליפין; לא צריך לשבת ולחכות לעוד משבר שיבוא".
