א. המילים האלה נכתבות תחת ההשפעה הכבדה שהותירו בי הגיליונות המיוחדים שהוציאו העיתונים כולם לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. חוויה לא קלה. כל המילים הקשות יצאו שוב בהורה סוערת, או אולי נכון יותר במחול המוות - ההלם, השכול, התופת, המחדל, הטראומה, החורבן, הכשל, הפצע, ואם פספסתי כמה, ואין ספק שפספסתי, יסלח לי האל תזאורוס.
אני רוצה להיות זהיר ועדין פה, לא לפגוע באף אחד, אבל אחרי שקראתי וקראתי ומחיתי דמעה ועוד אחת נותרתי בעיקר מבולבל ואפילו, אודה, טיפה כועס. כי תגידו, אחרי שהופתענו וכל זה, אחרי שקרסה הקונספציה ואחרי שהופרה קדושת היום כמו גם קדושת הגנרלים - לא ניצחנו במלחמה הזו? לא היכינו בהם שוק על ירך, גם בדרום וגם בצפון? נכון, המחיר היה כבד, כבד לאללה, נכון, גולדה ודיין וכל זה, אבל בסוף קרענו אותם, לא?
אחרי שהתעשתנו באבי-אביהם נכנסנו, גם שטחים כבשנו והכול - את דמשק שמנו בטווח התותחים שלנו ולא היינו נורא רחוקים מקהיר. לא ככה? אני לא מצביא או היסטוריון צבאי, אבל לפי כל מדד שאני יכול לחשוב עליו - מלבד מדד הגיליון המיוחד - יצאנו כשידנו על העליונה, ועוד איך. ותעיד העובדה הפשוטה והחותכת שאנחנו עדיין פה, מדברים על זה.
אבל איכשהו הפרט הזה, השולי, די הוצנע. כאילו עורכי העיתונים ומהדורות החדשות, כמו גם אלה שכותבים ומשדרים בהם, התעלמו מהעובדה הזו, כאילו הם קצת מתביישים בזה. מעטים מהם טרחו לציין את העובדה הזו, והרוח השלטת שנשבה מהתקשורת הייתה של הפסד נוראי, אולי אפילו תבוסה. אני מבין את הקטע ואת החשיבות של לזכור את הדברים הקשים והלא נעימים, לחקור את הדורש חקירה, כמו גם את הנטייה הבלתי נשלטת לחטט שוב ושוב בפצע. הכול בסדר. ובכל זאת: ניצחנו. וטוב שכך.
ב. אני מתאר לעצמי שזה בעיקר עניין דורי. הדור הוותיק, הנוכחי והבכיר של העיתונאים, השדרנים, העורכים והמובילים בתקשורת היו במלחמה הזו, לחמו בה ו/או סיקרו אותה בזמן אמת, רובם כחפ"שים שחוו את מוראות הקרב, ואת כאבם וכעסם הם מוציאים, וזה בסדר גמור כמובן - יותר מבסדר (ובכל מקרה מי אני שאתן ציונים). אבל אני, כשאני קורא את זה קשה לי להתחמק מעניין פשוט אחד: זו לא הטראומה שלי, מצטער.
אין לי שום זיכרון מהמלחמה, גם לא מגולדה, וכל מה שהם מתארים בצבעים כה חדים פשוט לא כל-כך מדבר אליי. אני מבין מה הם אומרים ואפילו מצליח לחוות איתם את הפחד, את האובדן ואת הזעם - אבל כשהם מתארים את מלחמת יום הכיפורים כקו השבר של החברה הישראלית אני פשוט לא יכול להסכים איתם.
זה קו השבר שלהם, לא שלי. כשהם מתארים חברה הסוגדת לאנשי הצבא שלה וחיה במין טרוף מערכות ותסביך גדלות מטורלל (ניצחנו מלחמה אחת מפוארת = אנחנו בלתי מנוצחים) אני פשוט לא מצליח להזדהות, ואפילו קצת שמח שזה כבר לא קיים. המדינה שהם מתארים, די בסדר מבחינתי שהיא עברה מן העולם. לא שמה שבא אחר כך טוב בהרבה.
מובן שאי-אפשר לעשות את זה באמת, אבל כשאני מנסה להשוות בין הטראומות שלהם ושלי (לא שלי אישית, של בני הדור שלי; נולדתי ב-1970) - שלי נראית לי רצינית יותר, במחילה. אני מקבל עליי מראש את הקביעה שזה גם להפך, כמו גם את האמת הנצחית שהטראומה שלי תיראה לבני הדור שלפניי (מלחמת לבנון הראשונה) כמו מין משחק ילדים, ולאלה של הדור שאחריי כמו טיול בפארק. ככה זה פער הדורות - כל צעיר חושב שהגדולים לא מבינים אותו וכל מבוגר סבור שהולך ופוחת הדור.
אני מדבר כמובן על האינתיפאדה הראשונה. היו בה כמה מהמאפיינים של המחדל של 1973: שחצנות בלתי נסבלת של הדרג המדיני והצבאי, חוסר אמון במנהיגות, חוסר הבנה מוחלט של הצד שכנגד וכל זה. אלה הרי הדברים שחוזרים על עצמם בכל מלחמה ובכל עימות: תמיד יש הפתעה, תמיד יש כשל, תמיד יש מחדל ותמיד הדברים לא הולכים לפי התכנון (שלא קיים) - האין ההפתעה בת לוויה תמידית גם לאירועים הכי פחות מפתיעים בחיים? האין האכזבה מהמנהיגים, כמו גם הפער הלא ברור בין הציפיות ובין המציאות, עומדים תמיד בצל ומחכים להתגלות (האכזבה, נדמה, היא הרגש הבולט ביותר שלנו)? והאין זו דרכה של כל קונספציה להתרסק? האין זו דרכם של גנרלים להתכתש תמיד על כבוד ועל קרדיט ולהטיל את הכישלון כמה שיותר רחוק מהם?
ובכל זאת - יש הבדלים מהותיים בין טראומת 73' לטראומת 87'. בראשונה היינו עם הגב לקיר, בסכנת השמדה, נלחמים על חיינו. אבל בשנייה לא אנחנו היינו אלה עם הגב לקיר, אנחנו היינו החזקים, המצוידים, לא על חיינו נלחמנו. מול ילדים עמדנו. לא דוד היינו. הצדק לא היה לגמרי בצד שלנו, וכל מה שסיפרו לנו על עצמנו שוב הוכח כלא נכון. ובעיקר - ניצחון לא היה שם, אף שהרובה הביס בסוף את האבן, כי ככה זה בטבע.
אשר לי, ג'ובניק הייתי. כדור לא יריתי, לא גומי ולא ברזל, לא סיירתי בשום קסבה ואין לי שום סיפור לספר, לשמחתי. אבל אני זוכר טוב מאוד כמה וכמה חברים שמצאו את עצמם יורים על ילדים ונשרטים מזה לכל החיים. זה אולי לא גבעת התחמושת או החווה הסינית אבל זו טראומה. ולא קטנה בכלל.
ג. בחישוב פשוט ואכזרי, אלה שמובילים כיום את התקשורת והיו חיילים ביום כיפור יפרשו להם עוד מעט לחופים המוזהבים של הפנסיה. יכול להיות שגיליונות ה"40 שנה ליום הכיפורים" היו המכה האחרונה בזנבו של לווייתן הזיכרון הספציפי. מה יבוא אחריו? הדור של לבנון הראשונה העדיף, כך נדמה, לנתב את תסכולו ואת זעמו אל האמנות - ביטוייה החריפים ביותר של מלחמת לבנון הובעו בקולנוע. אשר לדור שלי, דור האינתיפאדה הראשונה, עוד מוקדם לומר. לאט-לאט אנחנו הולכים ותופסים את מקומנו בשורות הראשונות, ההולכות ומידלדלות. מעניין יהיה לקרוא את הגיליונות המיוחדים בדצמבר 2017, 30 שנים לאינתיפאדה הראשונה, אם בכלל עוד יהיה קיים הקונספט הזה. איך ניזכר בה?
אגב, אותו הדבר בדיוק תופס לא רק בתקשורת, גם בצבא מתחלף הדור. הרמטכ"ל, בני גנץ, היה תלמיד כיתה ט' במלחמה ההיא, אלופי המטכ"ל חבשו אז את ספסלי בית הספר היסודי והמח"טים היו תינוקות. אני לא מדבר בשמם, זה ברור, אבל נדמה לי שגם הם, כמוני, קראו את מוספי החג והתקשו להזדהות.
ובאשר לדורות הבאים בתור, עליהם אני בכלל לא מרחם: מלחמת המפרץ, האינתיפאדה השנייה, הפיגועים, ההתנתקות, לבנון השנייה, ומי יודע מה צופן לנו העתיד. אח, דבר אחד בטוח: לא הולך להיות פה משעמם גם בעתיד הבינוני והרחוק. ובכל מקרה, הנקודה היא שכל העניין פה הוא הנרטיב. כל אחד חי רק את חייו שלו, וכל אחד כותב לעצמו רק את הסיפור שלו. הסיפורים של האחרים - כואב, אבל חייבים להתמודד עם זה - נשארים בדיוק כאלה: סיפורים.
ד. אבל כשאני מנסה לחדור עמוק יותר אל הטראומות הכלליות שלי, כבן דורי, במקום גבוה מאוד עומדים 3 ילדים. אורון ירדן, שהיה צעיר ממני בשנתיים, נחטף ונרצח ב-1980 - זו הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בישראל. הייתי בן 10. שנתיים אחר כך נחטפה ונרצחה נאווה אלימלך, שהייתה צעירה ממנה בשנה. בשנה שאחר כך נחטף ונרצח דני כץ, שהיה מבוגר ממני בשנה או בשנתיים. פרשות איומות ונוראות, צלקות שלא יגלידו. אלה הדברים שנחרתו בי עמוק הרבה יותר מכל מלחמה, מבצע או התקוממות.
ואולי גם מזה אפשר לגזור איזה לקח: מין הפרטה של הטראומה, מהלאומי אל הפרטי, מהחייל אל הילד, מהמנהיג אל הסוטה. מהקריסה הרועמת (אך המתבקשת) של הקונספציות הגדולות אל ההתמודדות הבלתי אפשרית מול הרוע האנושי.