בית המשפט העליון קבע לאחרונה, בפסק דין תקדימי, כי בן זוג ישלם מזונות לילדים שאימצה בת זוגו במהלך הקשר ביניהם, למרות שהוא עצמו לא אימץ אותם. חיוב זה עומד בניגוד לחוק המזונות ומתבסס על עיקרון משפטי המוכר כ"הסכמה מכללא", כלומר על סמך התנהגות הצדדים בתוך התא המשפחתי במהלך הקשר ביניהם.
השאלה שעמדה להכרעה הייתה האם ניתן לחייב במזונות ידוע בציבור, כשלא מדובר בילדיו המאומצים או הביולוגיים של בן הזוג הנתבע, אולם הילדים "הובאו" בהסכמתו ובמהלך הקשר.
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי חוק המזונות (הקובע את הכללים על-פיהם חייב אדם במזונות ילדיו או ילדי בן זוגו) אינו חל על בני הזוג הללו, ובהתאם לכך לא ניתן לחייב את בן הזוג במזונות. למרות זאת, בית המשפט העליון דחה את טענת הגבר כי החוק פוטר אותו מתשלום מזונות, וקבע כי גם אם על-פי חוק אין בן הזוג חייב במזונות - הרי שניתן לחייבו מכוח "רעיון ההסכמה מכללא".
"הובאה" בהסכמתו
במקרה אחר שנדון בבית המשפט העליון לאחרונה, חויב אדם במזונות בתה הקטינה של בת זוגו (שאינה ילדתו הביולוגית או המאומצת), משום שהילדה "הובאה" לתוך התא המשפחתי במהלך הקשר, בהסכמתו של בן הזוג.
מדובר היה בבני זוג נשואים שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. לאחר שעברו בדיקות רפואיות וקיבלו חוות-דעת רפואית לפיה אין כמעט סיכוי לכניסה להיריון, פנתה האישה - בהסכמת בעלה - לטיפול בהפריה מלאכותית מתרומת זרע אנונימית. הטיפול הצליח, ונולדה לה ילדה, שמבחינה ביולוגית לא הייתה ילדתו של בן הזוג, אלא של התורם האנונימי. כמו כן, בן הזוג לא אימץ את הבת שנולדה.
לאחר שנה נפרדו בני הזוג, והאישה תבעה מזונות עבור הקטינה. טענתו של בן הזוג, לפיה בהיעדר אימוץ או קשר ביולוגי בינו לבין הקטינה אין הוא מחויב בתשלום מזונות מכוח הדין האישי או מכוח חוק המזונות - התקבלה.
אולם, למרות זאת הוא חויב בתשלום מזונות לקטינה, תוך קביעה כי הוא הדבר נעשה מכוח הסכמתו לטיפולי ההפריה המלאכותית שעברה בת זוגו, אשר בסופן צורף אדם נוסף לתא המשפחתי.
נהגת כהורה? לא תוכל להתכחש
השימוש העיקרי ברעיון "ההסכמה מכללא" נעשה כאשר דנים באפשרות לחייב בני הזוג בתשלום מזונות זה לזה, בהקשר של מערכות יחסים שחורגות מ"המודל הקלאסי" של נישואים על-פי הדין האישי, כגון: נישואים אזרחיים, או בני זוג שלא נישאו כלל וחיו כידועים בציבור.
פסקי הדין אלה פותחים פתח רחב לחיוב אדם על בסיס הסכמה לא כתובה והתנהלות התא המשפחתי טרם הפרידה, גם אם זה בניגוד להוראות החוק. העליון קובע כאן באופן חד-משמעי כי אדם לא יוכל להתכחש לחובתו כלפי ילדים, אם קודם לכן נהג בהם כהורה.
ראוי לציין כי החלה של חבות משפטית על סמך התנהלות בפועל בתוך התא המשפחתי, לא מוגבלת רק לענייני מזונות ילדים והקשר עימם, והיא גולשת לתחומים נוספים בתוך התא המשפחתי, כמו למשל רכוש נדל"ני.
לפני כשנה נקבע כי אישה זכאית למחצית מהזכויות בדירה, על אף שבהתאם לחוק יחסי ממון לא הייתה לה כל זכות בדירה, שהייתה של הבעל טרם הנישואים. במקרה זה נקבע כי לאישה הייתה זכות להסתמך על "הבטחות ומצגים אקטיביים" של בעלה, כמו הבטחה שהדירה תימכר ובמקומה תירכש דירה גדולה יותר עבורו ועבור אשתו.
להימנע מכאוס
החלטות מסוג אלה מעניקות זכות משפטית על בסיס התנהגות בתוך התא המשפחתי, ועומדות בניגוד לחוק הדן באותה זכות. יש שיגידו כי החלטות אלה עולות בקנה אחד עם הפן המוסרי ויראו בהן החלטות צודקות; ויש שיגידו כי אדם אמור לחיות בהתאם לחוקים ולהוראות הידועים, וכי החלטות המסתמכות אך ורק על התנהגות הצדדים עלולות להוביל לתוצאות שאינן צפויות.
במאבק המתמיד בין הצורך לעשות צדק לבין הצורך לעשות משפט יש למצוא כללים ברורים שיכתיבו את המציאות המשפטית, אחרת כל שיטת המשפט תעמוד בפני כאוס מוחלט.
■ הכותבת הינה עורכת דין מומחית בדיני משפחה.