לא חכם לחשוד בתשעה משופטי בית המשפט העליון, בשבתם כבג"ץ, שאינם יודעים דבר ושמינית דבר על הנעשה בדרום תל-אביב, על הסכנה שבמסתננים, על הסבל של תושבי דרום העיר. הם יודעים מה המצב - וגם אכפת להם.
עם זאת, הם גם מבינים כנראה שהרצון למנוע סבל מתושבי דרום תל-אביב לא יכול לבוא באמצעות פגיעה אכזרית ובלתי מידתית בזכויות האדם של בני אדם אחרים. השארת מסתננים במעצר עד שלוש שנים, ללא אופק של שילוב בקהילה או גירוש למדינה שבה יוכלו לחיות - זו אכן פגיעה בלתי מידתית.
מה עושים? קודם כל, זוכרים שבג"ץ קבע כאן מה לא עושים. לא עושים מאנשים שלא הואשמו בדבר אסירים לשנים. פשוט לא. ומה כן עושים עם בעיית הפליטים, עם הדרום? המחוקק צריך לשבת ולחשוב על פתרון.
ברור לכולם, אני מקווה, שהצפת תל-אביב בפליטים אינה פתרון הגיוני, שהיא תוביל, אם תקרה, לתוהו ובוהו שעוד לא היכרנו. אבל לפעמים, בדרך למטרה מבינים שהדרך כה פגומה, עד שהגעה דרכה כמוה כאי-הגעה כלל, או גרוע מכך - כהגעה למקום שלא התכוונו אליו, למקום רע ומביש יותר.
כל הלוליינות המוסרית הזו, ברור לי, לא מנחמת או מרגיעה את תושבי דרום תל-אביב ושאר מעוזי המסתננים, שנתקלים בהם יום-יום, שעה-שעה, ברחוב. אני יכול להבין את הזעם שלהם על בית המשפט העליון, על החלטתו. אבל ניתוק אין כאן.
אם לא נניח לשופטינו העליונים להראות לנו את הדרך המוסרית, גם כשההשלכות קשות ומקשות, לא תישאר לנו דרך. ברור שאפשר לבקר אותם, להרהר בהחלטותיהם, אף לערער עליהן - אבל גם לזכור מה קרה במדינות שהכפיפו את הצדק האנושי לצדק לאומני, דתי או מפלגתי. זה תמיד היה ויהיה הפתרון הגרוע ביותר שבנמצא.