העיסוק המקצועי מגדיר במקרים רבים את זהות האדם, ועובדים לקראת פרישה חוששים לאבד את זהותם המקצועית והאישית, במיוחד אם היו מוצלחים בתפקידם, ומוערכים ואהודים בעבודתם.
הם חוששים שכפנסיונרים לא תהיה לאחרים סיבה מספקת להעריכם, להזדקק להם ולהוקיר את קיומם בעולם, וזו תחושה קשה. וכמובן, יש החשש להיטרף משעמום, בעיקר אם הורגלו לעבוד בלוח זמנים צפוף למשך שנים.
מה אומרים יועצי הפרישה
יועצי פרישה מטפלים בפחדים הללו וממליצים לפורשים למצוא עיסוקים חדשים שיגדירו אותם, ובמקביל להמשיך להגדיר את עצמם כאנשי המקצוע שהיו: "מנהלת חשבונות" תהיה "מנהלת חשבונות בפנסיה העוסקת ב..." (גינון, יצירה, לימוד שפה).
את הצורך באהדה חברתית הם ממליצים למלא על ידי התנדבות או פעילות עסקית המצריכה מפגש עם אנשים. למשל, מנהלת החשבונות יכולה לעסוק בשיווק המאפים שחבריה לעבודה אהבו.
האמנם, עצות מועילות או מיתוסים?
כל זה נשמע מקסים, ורבים תולים את תקוותם בכך שיוכלו למלא את חייהם בתחביבים שדחו שנים רבות. אולם המציאות מוכיחה שמדובר במיתוס. שהחיים לא יכולים להתבסס רק על תחביבים, ושהמחשבה שימי הפנסיה הם התקופה המיוחלת שבה אפשר סוף סוף לעשות את מה שלא התאפשר קודם לכן, כי לא היה פנאי ואומץ, מתבררת כבדיה.
זה אולי לא מעודד, אך לרוב, תחביבים הם עסק יקר, ותקופת הפנסיה היא הרי עת להצטמצם. עוד פחות מעודד - הסטטיסטיקה מלמדת שגם תחביב ללא עלויות (כתיבת ספר למשפחה בלבד) לרוב לא מגיע לכדי מימוש. אולי זו הנטייה לדחיינות שנמשכת, או הפחדים שמשתקים - גמלאים רבים מעידים כי עסקו בתחביביהם אף יותר כאנשים עובדים.
עוד מיתוסים
יש המנסים להרגיע את עצמם לקראת הפרישה במחשבה שמחוץ לעבודה החיים יפסיקו להיות מלחיצים. ואז המציאות מכה שנית ומראה שהחיים אחרי העבודה כרוכים בחרדות ולחצים אחרים, שקשורים לרוב בבריאות ובמצב הכלכלי. מחקרים אף מעידים על רמת לחץ זהה או גבוהה מזו שאנשים חוו כשעבדו.
נחמה אחרת היא הציפייה שעם הפרישה אורח החיים יהיה לבריא יותר, אך גם זה לא קורה בקלות (וגם אם כן - אורח חיים בריא הוא לא עיסוק ולא תחליף לעבודה). בפועל, רוב הפורשים מעידים כי הרגלי האכילה שלהם לא השתנו לטובה, ולעתים אף להיפך, ושהם לא משקיעים בספורט זמן רב יותר מאשר בעבר. יתרה מזו, גמלאים רבים חווים יותר בעיות בריאות, שנובעות מחרדה, מתחושת החמצה או מאכזבה וחוסר סיפוק מ"החיים שאחרי העבודה".
נותר להיתלות על הילת היחסים המשפחתיים - הציפייה שהזמן יאפשר להשקיע ביחסים עם בני הזוג, הילדים והנכדים. אולם גם כאן אין חדש: רוב הפורשים מעידים כי לא אירע כל שינוי בטיב יחסיהם עם בני המשפחה, ולעתים דווקא הזמן הרב המשותף לבני הזוג, בניגוד למה שהיה קודם לכן, מביא עמו קונפליקטים חדשים.
אז מה עושים?
נראה שלא סתם פרופ' שרה כרמל, יו"רית המרכז הרב-תחומי לחקר הזקנה באוניברסיטת בן גוריון ונשיאת המרכז הבינלאומי לאריכות ימים סניף ישראל, מוצאת רק טוב בהעסקת עובדים לאחר גיל הפרישה. לטענתה, זו תורמת למניעת אפליה על רקע גיל בשוק, ומובילה להארכת החיים של העובדים הבוגרים שזוכים לפרנסה, לחברה, לתחושת משמעות, ולפעילות פיזית, קוגניטיבית וחברתית.
אם אדם אוהב את עבודתו, חש מוערך בה, כוחו ובריאותו עמו והארגון מאפשר ורוצה זאת - המלצתי היא להמשיך לעבוד. זו לא כניעה לפחד אלא בחירה בעשייה וביצרנות. הארכה, ולו קצרה, תועיל גם לקצבת הפנסיה מאוחר יותר.
אם אפשר, כדאי להאט מעט את הקצב או להקטין את היקף המשרה, וכך לעכל בהדרגה את עובדת הפרישה הקרבה, ולהגיע אליה בבשלות ועם פחות חששות.
אין אפשרות להמשיך לעבוד?
- 1. רגליים על הקרקע: חשוב להיות ריאליים ככל האפשר כדי להימנע מאכזבות גדולות - לא לתלות תקוות בעצות השגרתיות ובציפיות שיתבררו כמיתוסים, ולא לצפות שהחלומות יתממשו בלי עבודה קשה. כשם שחיפוש עבודה בתקופת אבטלה הוא עבודה בפני עצמו, כך גם מציאת הדרך הנכונה לפורש.
- 2. סבלנות לתהליך: חשוב לראות בפרישה תהליך ולא אירוע בודד ומוגדר - תהליך של למידה עצמית, שינוי, יחסים עם אחרים, והיכרות עם רבדים חדשים בחיים. על הפורש לזכור שהתחושות הקשות שמלוות את תחילת התהליך לא צריכות להיות מנת חלקו בעתיד ולתמיד.
- 3. לחכות עם החלטות כבדות: הקמת עסק חדש, חזרה לעבודה, חיפוש עבודה במשרה חלקית או התנדבות תובענית - את כל ההחלטות הרות הגורל כדאי לדחות לסוף תקופת ימי החסד, אחרי שההלם והפחד שוככים.
- 4. לתכנן ולהציב מטרות: תכנון יעדים וגבולות זמן ברורים לכל יעד מאוד יועיל - הן לטווח הקצר (סדר יום עם מסודר לפעילות הגופנית, לארוחות, למפגש החברתי או המשפחתי, ללימוד, לתחביב, לתיקונים בבית), והן לטווח הארוך (תקופות ייעודיות להשגת כל מטרה כלימוד שפה, כתיבת ספר, סיוע בגידול נכד חדש).
יעל מהודר היא יועצת ארגונית. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה בתהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני הייטק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. פרטי הסיפורים האישיים טושטשו לשמירת פרטיות מושאיהם. פניות ליעל מהודר יש לשלוח לדוא"ל yaelmehoudar@gmail.com, ואפשר לפנות אליה גם בפייסבוק.