אם לשפוט על-פי תוכנית הבכורה, הרי שהכוכב הבא של ישראל הוא רני רהב. כלומר - צביקה הדר הוא אחלה, לפחות לדעתי, אייל גולן וריטה אף פעם לא היו כוס התה שלי ורק שבועות יגידו אם יצליחו להביא לאולפן משהו מלבד האגו שלהם. רהב לעומתם הוא טריקי: הוא נראה ונשמע כחסר מודעות עצמית לחלוטין, עד שברגע אחד הוא משחרר מילה שמראה לך כמה האיש, למעשה, הוא בפוקוס. תגידו עליו מה שאתם רוצים - אני אוהב אנשים שכאלה שצריך לחכות איתם לפאנץ' כדי לדעת אם הם רציניים או ציניים, ואפשר שרק בזכותו חיבבתי את פרק הפתיחה של "הכוכב הבא". נכון, ההדבקה בין מה שבגרסתו הבסיסית הוא תחרות זמר, לבין הפורמט האינטראקטיבי היא עדיין גסה, יש שם משהו שעדיין לא מפוענח ומעלה את השאלה האם לא יצא האב-טיפוס הזה מוקדם מדי ממעבדת הניסויים. הכישרונות שעל הבמה עדיין לא הוכיחו איזו יכולת יוצאת דופן, אסי עזר הולך לאיבוד כמנחה והעניין עם אסתי גינזבורג לא ממש ברור. ובכל זאת, היה שם משהו שיגרום לי לצפות בתוכנית גם הערב, לפחות עד שיכריחו אותי לבחור בין רהב לבר רפאלי.
אופטימיות כחתרנות
"מאחורי הסורגים", ד', 21:55, ערוץ 10
בישראל של שנות השמונים, בין מלחמת לבנון (הראשונה) לאינתיפאדה (הראשונה), זה נחשב לסרט מהפכני. קשה להאמין, אבל בעוד כמה חודשים ימלאו ל"מאחורי הסורגים" 30 שנים, ואפשר שרק בישראל יכול סרט שמשתמש בכלא כמטאפורה למזרח התיכון ומראה כיצד שני הצדדים, הישראלי והערבי, שבויים בידי מנהיגים (מנהל הכלא הנכלולי) שמעוניינים רק בליבוי השנאה, להפוך ללהיט. להיט מחד, אך מאידך גם הוכחה כואבת לאפס ההשפעה של האומנות: הצופים גדשו את אולמות הקולנוע, ספגו את המראות הלא קלים, שרו ביחד עם "הזמיר" (בועז שרעבי) את "תני לי יד" - ואחר כך הלכו לקלפיות כדי להנציח את המצב... אחרי 30 שנים נדמה שמה שנוסף ל"מאחורי הסורגים" הוא בעיקר מימד הזמן שמאפשר לגלות בו רובד שהיה נסתר מן העין עת הוקרן לראשונה: הנאיביות. אם בזמנו הסרט הזה נחשב לחתרני בזכות השוואות בין פיגוע באוטובוס להפצצת מחנה פליטים מן האוויר, הרי שהיום נדמה שעצם התקווה שיכול להיות כאן גם אחרת, הייתה החתרנות האמיתית.
ציון 9