דפני ליף, מובילת המחאה החברתית של 2011, נמצאת בימים אלה הרחק מאור הזרקורים. היא מתמודדת עם המשפט המתנהל נגדה והטענות לפיהן תקפה שוטרים בהפגנות ב-2012, ובינתיים עובדת בחצי משרה בבית ליישוב וגישור סכסוכים, ואחראית על קשרי קהילה. מחרתיים (ה') יקיים המרכז פעילות לרגל חג הסוכות, בו מתוכננת גם "שעת סיפור" עם ליף, שתקריא את "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו".
- זהו, המחאה נגמרה?
ליף: "למה כי אני צריכה להתפרנס? זה רק השקט שלפני הסערה. אל תשכחו שאני עדיין במשפט ומתמודדת עם הדברים האלה. שנה וחצי עבדתי במחאה ולא הכנסתי שקל. עבדתי נון-סטופ על זה. כדי שאמשיך לתת אני הולכת ומתפרנסת כמו כולם".
- איך את מרגישה עם המשפט המתנהל נגדך?
"רודפים אותי. אני מרגישה שזה למען יראו וייראו".
בשיחה עם "גלובס" מתייחסת ליף גם לנושא המשכנתאות שלא יורד בתקופה האחרונה מהכותרות, ומזהירה גם היא ממשבר אפשרי: "יוקר המחיה עולה, והשכר נשחק, ומקומות עבודה מפטרים. כשאדם מאבד את עבודתי בגיל 40 פלוס, ויש לו משפחה ומשכנתא, חודש אחד שאתה לא עובד מחזיר אותך אחורה... זה חטא בכלל להיות בנקודה הזו במדינת ישראל בגלל הדורסנות שיש בשיטה כאן.
"אני כבר רואה את זה קורה, אני שומעת סיפורים על אנשים שפיטרו אותם ולא מצליחים להשתלב מחדש בשוק העבודה ולא עומדים בתשלומי המשכנתא. זה יילך ויגדל".
- ב-2011 אנשים יצאו לרחובות. השנה הם תרגמו את המחאה למהפך פוליטי וקיבלו בתמורה עוד העלאות מסים. לאן זה הולך?
"שינוי במדיניות חייב להגיע, השאלה מתי הוא יגיע וכמה אנשים יידרסו בדרך לשם, כלומר כמה יהיה פה קשה עד שיגיע השינוי. אם המצב ישתנה בגלל שיהיו פה ערי פחונים כי לאנשים לא יהיה איפה לגור... נראה, אני לא מגדת עתידות. יש פה סכנה אמיתית ואנשים מרגישים את זה. אנשים קורסים תחת הנטל. השכר נשחק, המסים עולים, הכל עולה, המונופוליזציה עדיין מאוד חזקה במדינה... יש לכך השלכות. אני חושבת שאחרי החגים הרבה משפחות ירגישו טוב טוב את החור בכיס.
"למרות הכל, אסור לנו להתייאש ולהספיד את המחאה או את היכולת של אנשים לעשות שינוי. אין לנו את הפריבילגיה לזה".