שנה מוצלחת לקולנוע הישראלי נחתמה אמש (מוצ"ש) בתיאטרון חיפה, בטקס הענקת פרסי אופיר (האוסקר הישראלי), שנעל גם את פסטיבל הסרטים הבינלאומי שהתקיים בעיר. הסרט "בית לחם", סרט הביכורים של הבימאי יובל אדלר, הוא הזוכה הגדול של הטקס, עם שישה פרסים, ביניהם פרס התסריט, הבימוי והסרט הטוב ביותר, והוא זה שייצג את ישראל בתחרות על האוסקר בקטגוריית הסרט הזר (הטקס יתקיים בלוס-אנג'לס בחודש מרץ).
השנה היא שנת יצירה קולנועית ישראלית מוצלחת במיוחד, אך את זה הקהל עדיין אינו יודע. זאת כיוון שמרבית הסרטים שזכו אמש בטקס (ראו טבלה), עוד לא יצאו לבתי הקולנוע. לא "שש פעמים" המטלטל של יונתן גורפינקל (עוד אין תאריך הפצה), לא "ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס, ולא "הבן של אלוהים" של גיא נתיב וארז תדמור (כנ"ל). "בית לחם", הזוכה הגדול, ייצא לבתי הקולנוע במהלך השבוע הקרוב. השאלה המתבקשת היא, מה עניין לצופים בבית (בערוץ 10) מטקס פרסים לסרטים ישראלים שאת רובם הם אינם מכירים? התשובה היא שלא בטוח שיש עניין. אם חוקי התחרות היו משתנים, כך שסרטים המתמודדים בתחרות הם אלה שכבר יצאו לבתי הקולנוע, היה נוצר עניין רב והטקס היה מצמיד אל המסך צופים סקרנים שפיתחו רגשות ועמדה כלפי הסרטים שבהם צפו. כך נהוג בפרסי האוסקר האמריקני, ובהוליווד מבינים דבר או שניים בבניית מתח ובחשיבות הרגש שמפתח הקהל לסרטים שבהם הוא צופה.
ההתנהלות בישראל מביאה למצבים תמוהים, כמו למשל המקרה עם הסרט "לוויה בצהריים" בבימויו של אדם סנדרסון. יוצרי הסרט, שאך שלשום, בפסטיבל חיפה, זכה בפרס השחקנית הטובה ביותר (הילה וידור בתפקיד נהדר), החליטו לדחות בשנה את המועמדות לפרסי אופיר, כנראה מתוך מחשבה שבתחרות בשנה הבאה, אחרי שיעברו בשורה של פסטיבלים מכובדים מסביב העולם, סיכוייהם לזכות יהיו משופרים. החלטה זו עשויה להתברר כטעות, שכן הדבר אומר שאם ההפצה ממתינה למועד האופטימאלי - לאחר טקס אופיר לשנת 2014 - יציאת הסרט לבתי הקולנוע תידחה בשנה לפחות. כמו כן, זה אומר ש"לוויה בצהריים" ימצא עצמו בתחרות מול סרטים שבוימו על-ידי נשים, וכזו היא השנה הבאה בקולנוע הישראלי: שנת שיא במספר הסרטים אשר מבוימים בידי נשים (כשמונה סרטים לפחות), ולכן הסיכוי הוא שסרט של אישה יזכה (הראו לי חבר אקדמיה שלא ירצה להרגיש כי הוא מפרגן לנשים בשנת שיא שכזאת). מעבר לכך, ייתכן מצב שבו חברי האקדמיה יעדיפו להעניק פרסים לסרטים חדשים. האם יעניקו את פרס השחקנית הטובה ביותר להילה וידור, ביודעם כי הסרט הושלם והוצג בפסטיבל סרטים לפני שנה, במקביל ל"בית לחם"? כלל לא בטוח. ברגע שהשיטה של האקדמיה תתיר את הת חרות רק לסרטים שכבר יצאו לבתי הקולנוע, לא יהיה צורך בהגשת המועמדות על-ידי יוצרי הסרטים. לא יהיה שום קונפליקט. הם אוטומטית יועמדו לתחרות.
שידור ללא מימון
חוסר העניין של הקהל בטקס, כפי שמוכיחים מדי שנה אחוזי הצפייה הנמוכים, מביא את ערוצי הטלוויזיה המסחרית לנסות להתנער משידורו (ולכן המעבר התנודתי מזכיינית לזכיינית).
ראוי היה שהערוץ הראשון, הציבורי, ישדר אותו, אבל זו כבר בקשה גדולה מדי מערוץ שעושה ככל שביכולתו כדי למלא את לוח השידורים היומי בשידורים חוזרים. נוצר מצב שבו אין גוף שידור שיממן את הטקס ואת עלויות שידורו, ואת החלל הזה מיטיב למלא יונה יהב, ראש עיריית חיפה, המארח את הטקס באחד מהאולמות העירוניים מזה ארבע שנים רצופות. האירוח הזה נושא מחיר, ואמש דאג ראש העיר יהב לגבות אותו. בשיא הפריים-טיים של הערב, מעמד הענקת פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, עלה יהב להגיש את הפרס יחד עם השחקנית לאורה ריבלין (שזכתה בפרס שחקנית המשנה עבור "ההיא שחוזרת הביתה"). "הפסטיבל היה מוצלח...הגיעו חצי מיליון איש לחיפה, מה את אומרת על זה לאורה?", התפאר יהב בנתון הנראה כמצוץ מן האצבע (פסטיבל חיפה מוכר באופן עקבי לא יותר מ-45 אלף כרטיסים). לזכותה של ריבלין ייאמר, שהיא לא שיתפה פעולה עם תעמולת הבחירות של ראש העירייה המכהן - המתמודד שוב - כחודש וחצי לפני הבחירות לרשויות המקומיות. "מה שמעניין אותנו עכשיו זה איזו שחקנית תזכה, לא העיר חיפה", ענתה, תשובה שהביכה את ראש העיר ההמום.
שחקן אחר שעמד (בגבורה מעוררת הערכה) במצב דומה, הוא ליאור אשכנזי, שעליו נכפתה נוכחותה של שרת התרבות לימור לבנת, במעמד הענקת הפרס לסרט הטוב ביותר. קטע הקישור של לבנת היה כמו היתולי - כמי שעושה עצמה מבקשת את אישורו של אשכנזי לומר כמה מילים על פעילותה לקידום הקולנוע. כמו לא היה המשחק הזה מכור מראש.
"מספיק עם הפוליטיקות", היסה אותה אשכנזי בעת נאומה הארוך, וזכה ממנה לנזיפה.
נקווה שלהבא, ראשי האקדמיה לקולנוע ישכילו לעמוד בלחצים, ויחסכו מהיוצרים ומהצופים באולם ובבית את מופעי העסקנות הפוליטיים הללו, אשר מותירים טעם רע סביב הטקס כולו.
טוב יעשו השרה לבנת וראש העיר יהב באם יצפו בהקלטה של שידור הטקס. אולי אז יבחינו כי נוכחותם על הבמה אינה חיננית כפי שאולי חשבו, אלא מפגן צורם של חוסר נימוס וכוחניות.
הזוכים בקטגוריות המרכזיות:
הסרט הטוב ביותר: *בית לחם
בימוי: יובל אדלר, *בית לחם
תסריט: יובל אדלר ועלי וואקד, *בית לחם
צילום: גיורא ביח, *מי מפחד מהזאב הרע
שחקנית ראשית: סיון לוי, *שש פעמים
שחקן ראשי: מכרם חורי, *הבן של אלוהים
שחקנית משנה: לאורה ריבלין, *ההיא שחוזרת הביתה
שחקן משנה: צחי הלוי, *בית לחם
סרט תיעודי: *שומרי הסף
הסרט הקצר: *איה