בשלהי שנות ה-90 תרמה לולה אבנר (בר), מי שזכתה לכינוי "המלבישה הלאומית", 13 מיליון שקל למוסדות שונים בארץ, אך אחייניה - שהיו גם יורשיה על-פי צוואתה - סברו כי הכספים הללו מגיעים להם. 15 שנה לאחר מותה של מעצבת האופנה - בית המשפט סותם את הגולל על המחלוקת עתיקת-היומין.
הבוקר (ג') דחה בית המשפט המחוזי מרכז את תביעתם של ארבעת אחייניה של לולה אבנר (בר) המנוחה נגד מכון ויצמן, אוניברסיטת תל-אביב, עיריית תל-אביב, קרן תל-אביב לפיתוח, אלחנן (אלן) יגלום ועו"ד משה פורת המנוח, להשבת 13 מיליון שקל מכספי העיזבון של מי שזכתה לכינוי "המלבישה הלאומית", לולה אבנר (בר) המנוחה. בנוסף חייב בית המשפט את התובעים לשלם שכר-טרחת עורכי דין בגובה 30 אלף שקל לנתבעים.
אבנר ז"ל הייתה מעצבת אופנת עילית שעלתה לישראל יחד עם בעלה אדולף (דולפי) אבנר המנוח, איש עסקים מצליח, בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, והקימה כבר ב-1940 בתל-אביב סטודיו לעיצוב אופנה, שתוך זמן קצר צבר מוניטין מקומי ובינלאומי.
בין היתר עיצבה אבנר את מדי הדיילות של אל-על, את מדי הקצינות והחיילות בצה"ל, את מדי דווריות דואר ישראל ואת קו "לולה בר" עבור "אתא". אבנר אף הייתה ממקימי "חוג ידידות שנקר" - בית-הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב, עמדה בראשו והייתה חברה בחבר הנאמנים של "שנקר" ובוועד המנהל שלו.
בני הזוג אבנר, אשר היו חשוכי ילדים, הקדישו במשך שנים ארוכות חלק ניכר ממרצם, זמנם וכספם לפעילות פילנתרופית לקידום ערכי חינוך ותרבות, ובכלל זה מדעים, מוזיקה, ואמנות, ותרמו לשורה של מוסדות ציבור, ובהם אוניברסיטאות, מוזיאונים והתזמורת הפילהרמונית.
במהלך השנים הצהירו בני הזוג בהזדמנויות שונות, ובאופן פומבי, על כוונתם לתרום לאחר מותם את מרבית כספם לפעילות פילנתרופית בתחום החינוך והתרבות, כשם שעשו בחייהם, ואף פעלו על מנת להסדיר את הנושא באמצעות קרנות שונות שהוקמו בחו"ל, וניהלו את הכספים אשר יועדו לתרומה.
ואולם, לאחר פטירתם (הבעל בשנת 1993; ולולה אבנר בשנת 1997), טענו אחייניה של אבנר, אשר קיבלו במסגרת צוואתה את כל רכושם של בני-הזוג אבנר בישראל, כי הם זכאים גם לכספים מעיזבונה בחו"ל. במסגרת מאמציהם הצליחו האחיינים לאתר בשנת 1998 קרן וואדוזית בשם Adoka, וטענו לבעלות בה. האחיינים הסתמכו לצורך כך על צו ירושה שהוצא על-ידם בישראל.
במהלך בירורים שערכו האחיינים, הם גילו כי תאגיד Adoka העביר, בסמוך לאחר מותה של לולה אבנר, כספים למכון ויצמן, אוניברסיטת תל-אביב והעיר תל-אביב, ודרשו את השבת הכספים האמורים.
בשנת 2009 הגישו האחיינים תביעה בסך 13 מיליון שקל כנגד המוסדות שקיבלו את הכספים, באמצעות תאגיד Adoka ובאמצעות מנהלי עיזבונה של לולה אבנר, וכן נגד שניים ממנהלי Adoka - אלחנן (אלן) יגלום (אשר הוזכר לאחרונה כאחד המשקיעים בחברת הסטארט-אפ הישראלית המצליחה אובג'קט) ועו"ד משה פורת המנוח (אשר נפטר במהלך ההליכים המשפטיים בתיק).
הנתבעים הגישו כתבי הגנה ובמקביל עתרו לדחיית התביעה על הסף, בין היתר בשל התיישנותה, הואיל ובמועד הגשתה (נובמבר 2009) חלפו כ-12 שנים ממועד העברת הכספים.
הבוקר קיבלה נשיאת בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, השופטת הילה גרסטל, את הטענות המקדמיות שטענו הנתבעים ואת בקשתם לדחיית התביעה על הסף, וקבעה,כי התביעה התיישנה, וכי היא הוגשה בשיהוי ניכר ובלתי מוסבר המצדיק את דחייתה על הסף.
הנשיאה גרסטל דחתה את טענת התובעים לפיה הליכים משפטיים שנוהלו בחו"ל בנוגע לבעלות ב-Adoka, בין האחיינים לבין קרן משפחתית אחרת של בני-הזוג אבנר, מנעה כביכול את הגשת התביעה בישראל לפני שנת 2009, וקבעה כי התובעים לא הציגו טעם של ממש לכך שיש לעצור את מרוץ ההתיישנות במקרה זה.
מכון ויצמן, אוניברסיטת תל-אביב, מר יגלום ועו"ד פורת ז"ל יוצגו על-ידי עורכי הדין אייל דורון ויונתן פרידמן ממשרד ש. הורוביץ ושות'; עיריית תל-אביב וקרן תל-אביב לפיתוח יוצגו על-ידי עורכי הדין רפאל יולזרי ואסף קוינט ממשרד גדעון פישר ושות'; את התובעים ייצגו עורכי הדין בעז בן-צור וחגי הלוי.
עו"ד רפאל יולזרי ממשרד גדעון פישר ושות' מסר בתגובה: "אנו שמחים על כך שלאחר מאמצים רבים בית המשפט עשה משפט צדק והחזיר לקדמת הבמה נורמה שנשכחה מעט, לפיה תביעות-סרק, שעילתן התיישנה זה מכבר, יש לסלקן על הסף. הנשיאה גרסטל, בהחלטה אמיצה, שבה והגדירה את הרף המינימלי שרק לאחריו ידונו תביעות לגופן".