אלון חסן הוא לא בדיוק הסמל ששוחרי העבודה המאורגנת היו רוצים להדביק לראשי ועדים. הוא מנהל עסקים פרטיים, מעשן סיגרים, מסתובב בג'יפ יוקרתי.
מי לא היה מעדיף את מיה יניב, יו"ר הוועד של סלקום, משכילה לעילא ולעילא, מתגוררת במושב, יפה וחכמה, חריפה אבל צנועה. אבל גם מנהיג מפלגת פועלים שהתגורר במגדלי אקירוב לא היה בדיוק כוס התה של רובנו, וכך גם מנהיגה שמשתלחת ללא רסן, תהיה צנועה דירתה ככל שתהיה.
חסן נבחר על-ידי עובדי נמל אשדוד, והם לפני כולם צריכים לשפוט אותו. מהרגע שהנהלת הנמל הפסיקה את ההתקשרויות עם עסקיו הפרטיים, היותו איש עסקים היא קודם כל עניין לחבריו. כן, חסן מהווה תחמושת חיה לאויבי העבודה המאורגנת, אבל מוזר ששוחרי העבודה המאורגנת ממהרים להחזיק להם את היד דווקא בעיתוי שקוף כל כך, בשעה שבית הדין לעבודה קבע באופן חד-משמעי כי הממשלה הפרה החלטה קודמת שחייבה פתיחה בהידברות על הרפורמה בנמלים.
כמה קל לעסוק בחסן ולא במדיניות הממשלה, בשאלה האם קיים צורך כלכלי בנמלים חדשים, או בטיעונים הענייניים שעלו בביה"ד בדבר הצורך לבסס תחרות הוגנת בין הנמלים. איך קורה שערוץ טלוויזיה מרכזי קובע בצורה חדה כי עובדי הנמלים "נלחמים בתחרות", בש עה שבית הדין לעבודה קבע במפורש כי הדבר אינו נכון, בשעה שאותו חסן כבר הסכים להפרטת נמל אשדוד ולהקמת נמל נוסף.
איך קורה שעיתון חשוב מפרסם תמונה פרטית של חסן מתקין מזוזה ולראשו כיפה לבנה, בכתבה שעוסקת בחזרתו לוועד. האם באמת כולם מודאגים מהעבודה המאורגנת, או מהעובדה שחסן הוא לא כוס התה שלנו?
פרשת חסן הולידה תיקון חדש בתקנון ועדי העובדים של ההסתדרות: עובד לא יוכל להיות חבר בוועד אם הוא או קרוב משפחה מדרגה ראשונה מחזיק עסק פרטי שמקיים פעילות עם מקום עבודתו. לכאורה, לפחות כך קבעה ההסתדרות, עסקיו של חסן כבר לא מקיימים קשרים כאלה, לאחר שהנהלת הנמל הפסיקה את ההתקשרויות. אבל במקום העיסוק הפופוליסטי בחסן האיש, צריך לשאול האם אין מקום לקבוע כלל מחמיר יותר: יו"ר ועד לא יורשה להחזיק יותר מעסק אחד גם אם אינו מקיים קשרים עם מקום עבודתו.
כלל כזה לא צריך לחול רטרואקטיבית רק בשביל לערוף את ראשו של חסן, אלא בכל מקום שבו יתקיימו בחירות לוועד. אבל בעידן של פופוליזם זול, את מי מעניין עתיד העבודה המאורגנת. תנו את הטרף, כאן ועכשיו.