התוכנית "הכפר" של ערוץ 10 עוד לא עלתה לאוויר, וכבר היא נהנית מבאזז תוסס ברשתות החברתיות ואתרי האינטרנט. לא, סביר שלא מדובר ביצירת מופת, אלא בעוד ריאליטי עמוס סטריאוטיפים. הסיבה שבגללה התוכנית הזו כבר עלתה לכותרות היא השתתפותו של עבריין המין המורשע, דודו דיגמי.
בערוץ 10 כנראה צפו את פוטנציאל הבאזז החינמי בליהוק של דיגמי, כפי שב"האח הגדול" גייסו את המיילים כדי לעורר את הטוקבקיסטים והשיחות במשרד.
נקווה שסופו של דיגמי יהיה דומה לזה של המיילים.
בימים האחרונים עלו טענות בעד ונגד ההחלטה של ערוץ 10. מצד אחד, דיגמי "מילא את חובתו לחברה" - ומנגד, "תחשבו על אותה קטינה צופה בו הופך לסופרסטאר".
זה נושא סבוך, אבל כזה שכבר התמודדנו איתו בעבר. אריה דרעי, צחי הנגבי, חיים רמון, מוטי מלכה - כולם הורשעו, מילאו את חובתם לחברה וחזרו לתפקיד שמשפיע על חיינו הרבה יותר מעוד תוכנית ריאליטי. יותר מכך - את רובם הציבור בחר מחדש להחזיר לתפקיד מקבלי ההחלטות.
נבחרי ציבור רבים אחרים עומדים בפני אישומים ומגיעים לבתי משפט, ובעוד אלה מתנהלים כבר נשמעים דיבורים על חזרתם לתפקידים רמים, כמו ראשי ערים, שרים וראשי ממשלה.
מנקודת המבט הזו אני יכולה להבין את מחשבתם של מלהקי ערוץ 10: אם פוליטיקאים מורשעים מקבלים הזדמנות שנייה - קל וחומר עבריין אנונימי ששילם את חובתו לחברה. במה שונה עבריין מין מורשע מפוליטיקאי שהורשע בשחיתות? את השני הציבור בחר מחדש; העם כבר אמר דברו.
הציבור גם צריך לחשוב איך קורה שהוא מחבק את אותה נערה שתיאלץ לצפות בו מופיע אצל "גיא פינס", אבל לא חושב על הפגיעה שהוא עצמו, הציבור, עבר?
כדאי גם לבדוק מה הסטנדרטים שלפיהם העם בוחר לחיות, ואולי, רק אולי, עוד כמה שנים גם הטלוויזיה וגם הפוליטיקה שלנו תהיה נקייה מעבריינים מכל הסוגים.