בישראל חיות אלפי משפחות חד-מיניות שאינן חד-הוריות, במבנה של שתי אימהות או שני אבות, ומספרן נמצא במגמת עליה מתמדת. כאשר בני הזוג החד-מיניים נפרדים, הם נתקלים באותן בעיות עימן מתמודדים הזוגות הסטרייטים, אך עם מורכבות נוספת, שכן בניגוד למשפחה הסטנדרטית של אמא, אבא וילד - בזוג החד-המיני, רק אחד מבני הזוג הוא ההורה הביולוגי של הילד.
בשנת 2005 קבע בית המשפט העליון תקדים בעניינן של בנות הזוג הלסביות ירוס וחקק, ופסק כי בנות זוג תהנה רשאיות לאמץ זו את ילדיה של השנייה. בשנת 2008 היועץ המשפטי לממשלה הקל עוד יותר על האימוץ במשפחות חד-מיניות, כאשר קבע כי המונח "בן זוג" בחוק האימוץ כולל גם בני זוג מאותו המין, וכך בשנים האחרונות האימוץ במשפחות החד-מיניות הפך נפוץ יותר ויותר.
אימוץ הילד של ההורה הביולוגי על-ידי בן הזוג האחר פותר את הבעיות המשפטיות, שכן בכך הוא הופך לילדם המשותף של בני הזוג לכל דבר ועניין. עם זאת, דווקא הקלות שבאימוץ מקשה על הפסיקה במקרים שבהם בן הזוג לא אימץ את הילד.
אם לבן הזוג הייתה אופציה פשוטה יחסית לאמץ את הקטין, והוא בחר שלא לעשות כן, האם לא גילה בכך את דעתו שהוא אינו רואה עצמו כהורה של הקטין, ואין להטיל עליו מחויבות לההפך לכזה דווקא לאחר פרידתם של בני הזוג?
מקרה כזה הגיע לאחרונה לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב. מדובר בבנות זוג אשר קיימו מערכת יחסים של ידועות בציבור לאורך שנים רבות, ואף ערכו טקס פרטי של נישואים לכאורה. במהלך חייהן המשותפים אחת מבנות הזוג הביאה ילד לעולם מתרומת זרע, ולאחר מספר שנים בהן גדלו את הילד יחדיו, בנות הזוג נפרדו.
האם הביולוגית תבעה כי בת זוגה לשעבר תמשיך לשמש אם עבור הילד, הן מבחינת משמורת והסדרי ראייה והן מבחינת השתתפות במזונותיו, אך בת הזוג התנגדה להמשך הקשר עם הילד מכל בחינה שהיא.
בהעדר אימוץ, או הסכם כתוב בין הצדדים, בית המשפט נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות. האם הביולוגית טענה כי מלכתחילה התכוונו השתיים שהילד יהא משותף, ואלמלא ידיעתה כי בת זוגה תהא שותפה לגידולו לכל דבר ועניין, לא הייתה מעיזה להוליד ילד לבדה. בת הזוג הכחישה זאת וטענה כי לא התכוונה לשמש כאם לילד.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי בין שהתכוונה לכך ובין אם לאו, בפועל לאורך שנים בת הזוג לקחה חלק פעיל ואף שווה לזה של האם הביולוגית בגידולו של הקטין, ובכך יצרה מצג של הורה משותף, הן כלפי האם הביולוגית והן כלפי הילד. המצג, וההסתמכות של האם והילד עליו, יוצרים חוזה, המחייב את בת הזוג להמשיך לפעול כהורה עבור הקטין, להשתתף בעלות גידולו, ולשמור עימו על קשר באמצעות קיום הסדרי ראייה.
חיובה של בת הזוג במזונות הילד של בת זוגה לשעבר מהווה המשך ישיר למגמת הרחבת חבות המזונות בבית המשפט בשנים האחרונות. בשנת 2011 בית המשפט חייב אב לשלם מזונות לבת הביולוגית של אשתו לשעבר, על אף שלא אומצה על-ידו, ובשנת 2012 בית המשפט חייב בן זוג לשאת במזונות קטינות, שאומצו על-ידי הידועה בציבור שלו לשעבר, ולא אומצו על-ידו.
העולה מכל האמור הוא שבן זוג הנמצא במערכת יחסים עם הורה לילדים, ובפרט כאשר לילדים אלה אין הורה נוסף לבד מבן הזוג, חייב לדאוג להסכם ברור, שבו הוא לוקח על עצמו חובות וזכויות כהורה לילד, או להפך, קובע במפורש כי לא יהיו לו חובות או זכויות לעת פרידה, כל זאת אם אינו רוצה למצוא עצמו נתון לחסדיו של בית המשפט בבוא היום.
* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".