הנה עוד הוכחה לכך שעישון מזיק לבריאות, למשל אם אתה רוצח: בין המתנקשים שרצחו את רחבעם זאבי במדרגות מלון הייאט בירושלים היה לפחות אחד שלא התאפק ועישן סיגריה בשעה שהמתין לקורבנו. כשזאבי הופיע, מיהר הרוצח לזרוק אותה. כשהתגלתה הגופה, בדל הסיגריה היה חם עדיין ולחוקרים היה ברור שהסיגריה עושנה רק זמן קצר לפני כן, בסבירות גבוהה על ידי אחד הרוצחים.
"הפקנו מבדל הסיגריה דנ"א, אבל לא היה לנו מה לעשות עם הדגימה הזאת, כי לא יכולנו לקשר את המידע לחשוד מסוים", מספר ד"ר עזי צדוק, שכיהן אז כראש מדור זיהוי פלילי, על התפתחות החקירה. מה שכן, בחדר 548 במלון נמצאו בדלי סיגריות עם דנ"א תואם לזה שנמצא בזירת הרצח. עדיין לא היה ידוע למי שייך הדנ"א, אבל באותו חדר היה עיתון, "ידיעות אחרונות", שעליו אותרו טביעות אצבע ששויכו לחמדי קורעאן, פעיל טרור שהיה מוכר לרשויות הביטחון הישראליות. על בסיס הראיות הללו נשפטו על רצח כל מי ששהה בחדר 548 בלילה שקדם לרצח. הם הורשעו ברשות הפלסטינית ונגזר עליהם עונש מאסר. "כמה שנים לאחר מכן הרשות שחררה אותם במסגרת מדיניות הדלת המסתובבת", אומר צדוק. "צה"ל תפס אותם והביאם למשפט בישראל, ואז התברר שהדנ"א שייך לאותו חמדי קורעאן שהשאיר טביעות אצבע".
הסיפור הזה מדגים כיצד בעבודה הבלשית של המז"פ, ראיה אחת יכולה להוביל לשנייה ולשלישית וגם שאדם שלא נזהר פעם אחת כנראה לא ייזהר גם בפעמים הבאות. אבל הסיבה שצדוק מספר דווקא את הסיפור הזה היא בכלל אחרת. "טביעות האצבע שעל העיתון הופקו באמצעות חומר כימי שפותח במז"פ בשיתוף עם האוניברסיטה העברית. זה חומר 'כחול לבן', מיוחד לנו, והוא נותן תמונה הרבה יותר מדויקת ממשטח כמו נייר עיתון, מאשר כל מה שהיה לנו בעבר. נחמד שדווקא בתיק כל כך חשוב ומרכזי לישראל נעשה שימוש בחומר הייחודי לנו בפעם הראשונה, ועוד שימוש כל כך מוצלח".
המושבעים חיים בסרט
חוקרי מז"פ הם בדרך כלל בוגרי מקצועות לא סקסיים כמו כימיה וביולוגיה או אנשי מחשבים שעשו הסבה במסגרת קורס של המשטרה. צדוק עצמו הוא בוגר הפקולטה לכימיה של מכון ויצמן. הערב (ה') הוא ירצה על עבודת המז"פ בכנס ראשון של בוגרי הפקולטה, בהשתתפות זוכת פרס נובל פרופ' עדה יונת ומנכ"ל חברת פרולור ד"ר אברי הברון.
- חייהם של אנשי הזיהוי הפלילי הפכו מרגשים בעיני הציבור מאז עלתה על מסכי הטלוויזיה הסדרה CSI, המתארת את עבודתם. אבל עד כמה היא באמת נאמנה למציאות?
"הטכנולוגיות המוצגות בסדרה הן בדרך כלל לא מופרכות, והעבודה די דומה למציאות, למעט הקצב שלה, שהוא כמובן הרבה יותר מהיר בסדרה", אומר צדוק, "ויש עוד כמה הבדלים מהותיים: בסדרה, בכל זירה יש ראיה חד-משמעית, המתגלה מהר יחסית. דבר נוסף, ברגע שנמצאת ראיה, מתגלה בדרך כלל ראיה נוספת המאששת אותה - וזה כמעט שלא קורה במציאות. לרוב אנחנו תלויים בראיה אחת ויחידה. ההבדל השלישי הוא שהראיות מובילות תמיד באופן חד משמעי לחשוד. במציאות, לפעמים יש לנו סימן מהחשוד בזירה, אבל אין לנו חשוד להתאים לו את הסימן".
בארה"ב, הסדרה הפכה כל כך פופולרית, עד שבספרות המקצועית של התחום התחילו לדבר על "אפקט CSI": במשפטים המוכרעים בארה"ב על ידי חבר מושבעים, המורכב מאנשים שאין להם כל ניסיון בעבודה עם ראיות מדעיות או אחרות, המושבעים מתחילים לדרוש שבכל משפט תופיע ראיה מדעית המוכיחה באופן מוחלט למדי את אשמת החשוד.
"המושבעים התרגלו לראות בסדרה, ולכן דורשים אפילו יותר מראיה מדעית אחת, כדי להרגיש בטוחים. לכן הסדרה עלולה דווקא לחבל בעבודתנו בכך שהיא לא מאפשרת להרשיע, גם כשיש סל ראיות שלנו המומחים נראה ברור מאוד", אומר צדוק ומוסיף שבישראל, הבעיה הזאת לא קיימת. השופטים כאן רואים ראיות של העולם האמיתי ולא ממש צופים ב-CSI.
- איך יכול להיות שבימינו לא כל זירה מספקת ראיות חד-משמעיות? הרי תיאורטית, עם ההתקדמות בריצוף הדנ"א, כל תא שנושר לנו מהגוף מגלה את זהותנו.
"יש משפט מפורסם שאמר מי שנחשב חוקר המז"פ הראשון בעולם, אמיל לוקארד, שהקים את מעבדת הזיהוי הפלילי הראשונה בדיוק לפני 100 שנה בצרפת. הוא אמר: 'כל מגע משאיר סימן', וזה כנראה נכון. אלא שלא תמיד אנחנו יודעים למצוא את הסימן הזה.
"לפעמים יש טביעת אצבע בזירה, אבל היא לא ברורה מספיק. לפעמים רוצח השאיר על הקורבן סימני זיעה או רוק, אבל אנחנו לא יודעים היכן לחפש אותם, או כיצד להפיק דנ"א מכמות כזו של חומר. לפעמים כן ניתן להפיק דנ"א אבל אין לנו חשוד שנוכל להתאים לו אותו".
צדוק מביא כדוגמה את המקרה של האנס הסדרתי בני סלע. "הוא השאיר זרע בעשר זירות, אך לא השאיר טביעות אצבע. כיוון שלא היה קיים אז מאגר דנ"א משטרתי, הדנ"א שהשאיר לא אפשר לתפוס אותו, אף שכבר היה עבריין מין מורשע וישב בעבר בכלא, והיו לנו טביעות האצבע שלו. היום המשטרה רשאית לאסוף דגימת דנ"א מכל חשוד, נאשם ועבריין מורשע, ולפעמים כשאנחנו אוספים לראשונה דנ"א, פתאום אנחנו מגלים שהדגימה מתאימה לכמה וכמה דגימות שאספנו בעבר מזירות פשע ואז מתפענחים כמה פשעים בבת אחת. הדנ"א הוא היום כלי חזק מאוד בידי המז"פ, כי קשה מאוד להימנע מהשארתו בזירה".
ואולם, צעד קדימה צעד אחורה: מחקרים חדשים ממש מהשנה או השנתיים האחרונות מראים שלפעמים לאדם אחד יכולים להיות שני גנומים שונים. זה קורה כשתא מסוים עובר מוטציה משמעותית או כשגנים של האם או אחים מוטמעים בתא של עובר בעת ההיריון. זה אמנם נדיר, אבל נראה כי בניגוד למה שחשבנו, דנ"א לא יכול לאפיין כל תא שלנו באופן חד ערכי. זכות האבחון החד-ערכית נותרה בידי טביעות האצבעות לבדן.
ההבנה הזאת שיכולים להיות גנומים שונים בתא אחד מראה כיצד ההתקדמויות במדע משנות את תורת המז"פ, עד כדי שהתקדמות במדע הטהור, יכולה לפתע לטרוף את הקלפים בחקר מקרה פשע ולהוביל להרשעתו של אדם או להוצאתו לחופשי. ולמרות זאת, הדנ"א בכל התאים של אדם מסוים הוא בדרך כלל לפחות דומה ומאפשר לפחות להתקרב לחשוד.
אז מה קרה למשל במקרה הרצח של הילדה תאיר ראדה מקצרין? יש חשוד, וניתן לבדוק התאמת סימנים על הגופה ולהשוות ביניהם. ובכל זאת, מתקשים להכריע אם החשוד רומן זדורוב ביצע את הרצח או לא.
"תאיר ראדה נרצחה על ידי שיסוף גרונה, וכשהגופה נמצאה היא הייתה ספוגה בדמה, כך שיכול להיות שהיו על הגופה תאי עור שנשרו או אפילו טביעות אצבע, אבל לא ניתן היה להפיק אותם. גם אם הרוצח השאיר חלק ממנו בזירה, זה לא אומר שנוכל לאתר את הסימנים.
"מגע של עור בעור, אפילו חנק, לא תמיד משאירים סימן שאנחנו יכולים להפיק. עם השנים, משתפרות כמובן השיטות להפקת המידע. אפילו בתחום הוותיק של טביעות האצבע, כל הזמן משתפרות שיטות ההפקה".
טכנולוגיה חדשה כזאת אפשרה לפתור את מקרה הרצח של הילדה הודיה קדם פימשטיין על ידי אביה אלי פימשטיין. "הוא טען שברגע שהסיט את עיניו, הילדה פתחה את שער הבית ונעלמה לו. כשנמצא ביער ירושלים שק הניילון עם גופתה, לא היה ברור מיד שהוא זה שרצח וקבר אותה שם, אבל בזכות הטכנולוגיה הצלחנו להפיק טביעות אצבע טובות מהשק ולקשור אותו למקרה".
- הוא השאיר טביעות אצבע על השק? רוצח לא אמור להיות זהיר יותר?
"הוא כנראה היה בלחץ להיפטר מהגופה ולא חשב שמישהו ימצא אותה, ובאמת לא היינו מוצאים אם מישהו לא היה רואה במקרה דמות חופרת ביער. זו דוגמה לכך שצריך גם מז"פ וגם מזל".
- מותר להניח שאתה גם בעד המאגר הביומטרי?
"ברור. בעיקר במדינה מוכת טרור כמו שלנו. התועלות עולות לאין ערוך על הסכנות. נכון שמאגר יכול לדלוף, אבל זה לא ודאי שידלוף. מאגר טביעות האצבע או הדנ"א של המשטרה מעולם לא דלף. מרשם האוכלוסין דלף, אבל זו סיבה שלא יהיה מרשם אוכלוסין? חשוב לדעת שהמשטרה לא תעשה שימוש במאגר בצורה שוטפת אלא רק בצו בית משפט".
- בוא נחזור רגע למקרה של תאיר ראדה, שבו הורשע זדורוב על סמך טביעת הנעל. האם לדעתך ניתן להכריע באמצעות הראיה הזאת?
"לי יש דעה ברורה, אבל אני לא אגיד אותה. מז"פ טוען בתוקף שמדובר בטביעת נעל, ואילו החשוד הביא חוות דעת מחו"ל שחולקת על כך שמדובר בכלל בטביעת נעל".
- אתם מבקשים משופט להכריע בסוגיה מדעית ממש, אבל הוא לא מדען.
"שופט הוא לא ביולוג ולא כימאי. הוא לא חוקר מז"פ, אבל הוא גם לא סוציולוג ולא רופא ולא פסיכולוג. הוא צריך להיות קצת מכל הדברים הללו יחד, ובעיקר להכריע עד כמה המידע שמוצג לפניו נראה לו קוהרנטי ואמין. אנחנו, מצדנו, עושים לשופטים הרבה השתלמויות בטכנולוגיות החדשות שלנו, כדי שיכירו את סוג הראיות שבהן הם עשויים להיתקל. ברור ששופט הוא בן אדם ובסופו של דבר יכול גם לטעות, אבל אין שיטה טובה יותר".
- מי צריך מעבדה פרטית?
כמו בכל דבר, גם השימוש בטכנולוגיות של זיהוי פלילי מדעי תלוי לא פעם בתקציב, וכך לא פעם בגלל שיקולים כלכליים, פושעים שדווקא השאירו סימנים ברורים בזירה אינם מאותרים. צדוק אינו מגלה מהו תקציב מז"פ, אך חושף כי הוא עלה משמעותית בשנים האחרונות, עם ההכרה בצורך בטכנולוגיות יותר יקרות.
ניידת של מז"פ מופיעה בכל זירה של פשע חמור - רצח, אונס או שוד אלים", אומר צדוק, "לגבי יתר הפשעים, התעדוף הוא לפי מה שיקבע המפכ"ל ולפי הזמינות באותו רגע. אני יכול תמיד להתלונן שהשמיכה קצרה, אבל היא קצרה לכולם. לשמחתי, בשנים האחרונות מבינים היטב במשטרה את חשיבות המז"פ. מספר התקנים כמעט הוכפל, אם כי עדיין כולם יושבים בצפיפות בשתי קומות בבניין המטה".
- איך נעשה פיתוח הטכנולוגיות לזיהוי פלילי והתיקוף שלהן?
"בעולם יש כמה מחלקות לחקר זיהוי פלילי באוניברסיטאות מובילות, והן מפתחות את הטכנולוגיות הללו. בישראל אנחנו עובדים עם אוניברסיטאות וגם מפתחים בעצמנו.
"תיארתי קודם את הטכנולוגיה הישראלית להפקת טביעות אצבע מעיתון שהובילה לפענוח רצח רחבעם זאבי. דוגמה נוספת לטכנולוגיה ישראלית מנצחת היא זו ששימשה בפרשת הרצח של ענת אלימלך על ידי בן זוגה הספר דוד אפוטה. בזירה נמצאו שתי גופות אך האקדח היה קרוב יותר ליד של ענת מאשר לזו של דוד. האם היא ירתה בו והתאבדה?"
תחילה הכריזה המשטרה שאלימלך היא הרוצחת, ובלי מאבק של משפחתה, מסקנה זו הייתה כנראה נותרת בעינה. אולם לדברי צדוק: "החוקרים שלנו ראו מיד שהסיפור לא פשוט כל כך. הוא לא תאם לתמונת נתזי הדם ולא לתנועה שעשו הקליעים". טכנולוגיה חדשנית שפותחה על ידי מז"פ לאיתור שאריות ברזל על גבי כף יד אפשרה לגלות פרטים מדויקים יותר, הוא מספר. "על היד של אלימלך נמצאו רק מעט סימני ברזל, רק על האצבע. לעומת זאת הסימנים על היד של אפוטה הראו שהוא אחז באקדח, ואפילו שהוא אחז בו בשתי צורות שונות - פעם אחת מכוון אליה ופעם אחת מכוון אליו. כעת ברור שהוא ירה בה והתאבד. בהמשך התברר שאחיו הגיע לזירה ושינה את מיקום האקדח".
- בין הטכנולוגיות שאתם משתמשים בהן ישנו גם הפוליגרף. האם הוא כלי אמין?
"פוליגרף אינו ראיה קבילה כי בהחלט ניתן לרמות אותו, אבל הוא כלי מצוין למיקוד החקירה, למשל במקרה שיש עשרים חשודים. לפעמים עצם החקירה בפוליגרף מלחיצה את החשוד ומובילה אותו להודות".
- ומה לגבי גרפולוגיה?
"חקר כתב יד כדי לדעת משהו על האופי של האדם - זו שטות, שרלטנות ממש. אבל השוואה של כתב יד כדי לאשש את זהות הכותב - זה כלי חשוב. עליו מבוסס כל רעיון החתימה. אבל כמו כל כלי לזיהוי פלילי, גם כאן לפעמים תוכל להגיד שיש לך התאמה במאה אחוז ולפעמים תוכל לומר רק שאתה חושב שזה מתאים. זה לא כמו בסדרה CSI, שבה ההתאמות הן 100%".
בישראל יש מז"פ אחד, המשמש את המשטרה, את הצבא, את השב"כ ובמיזמים לאומיים אחרים. רק באחרונה הוקמה בישראל מעבדת זיהוי פלילי פרטית ראשונה, ועולה השאלה אם בכלל יש בה צורך. צדוק מהסס לפני שהוא עונה. "צריך שיהיה לחשוד מקום שיוכל ללכת אליו אם הוא רוצה לערער על תוצאות הבדיקה של מז"פ, אבל חובה שמעבדה כזאת תהיה ברמה גבוהה ותעבוד באינטגריטי מאוד ברור. וחשוב להדגיש, מעבדת מז"פ המשטרתית אינה משרתת את המשטרה או את המפכ"ל, אלא את האמת. אם התוצאות מפריכות תיאוריה בחקירה - זו בדיוק המטרה, לא לאפשר לחוקרים לפתח תיאוריות שאין להן אחיזה במציאות. לא בכל המדינות זה כך".
