הסדר נושים שנערך עם חברה - גם אם נעשה למטרת הבראתה של חברה ולא למטרת פירוקה - הוא סופי, וכל נושה אחר של החברה אינו רשאי לתבוע את פירעון החוב כלפיו במועד מאוחר יותר - כך קבע אתמול (ד') בית המשפט העליון, בפסק דין עקרוני בתחום ההבחנה בין הסדר נושים למטרת פירוק לבין הסדר למטרת הבראה.
השופטים עדנה ארבל, חנן מלצר ויצחק עמית, שדנו בתיק בגלגול שלישי, הפכו פעם נוספת את התוצאה - ופסקו כי סטודנטים שרכשו השכלה בשלוחות של אוניברסיטאות זרות, שהפעילה חברת "אי.אס.אי ייעוץ והכוונה", לא יוכלו לתבוע פיצוי מהחברה, נוכח העובדה שבניגוד להבטחתה, משרד החינוך לא הכיר בתארים אלה.
החברה התמחתה בהפעלת מכללות ללימודים אקדמיים במסגרת שלוחות ישראליות של אוניברסיטאות זרות. בשנת 1995 הציעה החברה לימודי תואר בקולג' שהיווה שלוחה של אוניברסיטת "נובה" מפלורידה, וציינה כי התואר מוכר על-ידי משרד החינוך לצורך דירוג ושכר. ואולם, הסטודנטים שלמדו בשלוחה וקיבלו את התעודה מהקולג', זכו לתשובה שלילית ממשרד החינוך בבקשתם לקבל הכרה בתואר.
14 מהם תבעו את החברה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ואולם המלצת בית המשפט המחוזי הועברה התובענה לבית הדין לעבודה, כנגד משרד החינוך בלבד, וסוכם כי יוכלו להגיש בעתיד תביעה גם נגד החברה, ככל שיהיה בכך צורך. באפריל 2004 דחה בית הדין לעבודה את התביעה, ואולם חודשים אחדים קודם לכן ערכה החברה הסדר נושים בבית המשפט המחוזי.
הסטודנטים פנו לבית משפט השלום בתל-אביב, שקבע כי במסגרת הסדר הנושים זכתה החברה להיפטר מכל חוב, ודחה את התביעה.
בית המשפט המחוזי המחוזי הפך את התוצאה וקבע כי ראשי הנזק המפורטים בתביעה "נולדו" רק עם מתן פסק דינו של בית הדין לעבודה, כלומר לאחר הסדר הנושים של החברה, וכי "כל עוד לא קבע בית הדין לעבודה שהתואר אינו מוכר על-ידי משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה, לא נולדה עילת התביעה, ולא נולדה למערערים זכות הטיעון בדבר פיצוי כספי, קרי החוב".
עוד קבע המחוזי כי יש להבחין בין מידת "סופיותו" של הסדר נושים למטרת פירוק לבין סופיות הסדר נושים למטרת הבראה - שכן החברה קיימת ופעילה ואף נסחרת בבורסה.
שופטי העליון הפכו פעם נוספת את התוצאה, וקבעו כי הסטודנטים אינם יכולים לתבוע את החברה במצב שנוצר.
"אני חש אמפתיה כלפי התובעים", כתב השופט חנן מלצר, "שכולם אנשים צעירים שביקשו לרכוש השכלה. עם זאת, אני נאלץ, כמו בית משפט השלום, לקבוע כי הבנה למצבם לחוד - והדין לחוד. הסדר הנושים - שאושר, קיבל תוקף של פסק דין ואף הוצא אל הפועל - חוסם את דרכם המשפטית של התובעים, והם החמיצו את האפשרות להתנגד לו".
הבדל בתכלית
לדברי מלצר, "קיים הבדל בין תכלית הפירוק לבין תכלית השיקום, בכל האמור ברציונל העומד בבסיס ההסדר שיגובש. במקרה של פירוק, תכלית ההסדר תהיה להשיג חלוקה צודקת של נכסי התאגיד, בהתאם לסדרי הנשייה ולכללים שנקבעו בדין ובהלכה הפסוקה.
"לעומת זאת, כאשר הרצון הוא להביא לשיקום התאגיד - לא מחולקים מלוא נכסי התאגיד לנושים, אלא מתגבש הסדר בין התאגיד, בעלי מניותיו ונושיו. במסגרת ההסדר נשמרת מצבת נכסים מסוימת בידי התאגיד, כדי שהוא יוכל להמשיך ולפעול, מתוך תקווה להבראתו העתידית".
מלצר, בהסכמת עמיתיו ארבל ועמית, ציין עוד כי "בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מגמה, ולפיה כאשר ניתן להימנע מפירוק ולפנות למסלול של שיקום - מסלול זה עדיף, שכן הוא מביא לשיפור הרווחה המצרפית הכללית, במיוחד בתקופות של משבר כלכלי. התפתחויות חברתיות וכלכליות במהלך המאה ה-20 הביאה להכרה כי פירוק חברה וחיסולה בכל מקרה, ובלא כל אבחנה, עלולים לפגוע לא רק בחברה עצמה, אלא גם בגורמים שונים המעורבים וקשורים בפעילותה, ולעיתים אף בציבור הרחב".
קביעת בית המשפט המחוזי המחוזי - ולפיה "אין מדובר בהסדר נושים על רקע פירוקה של חברה; החברה הינה חברה פעילה הנסחרת בבורסה" - הוגדרה על-ידי שופטי העליון כשגויה. "אכן היקפו ותוכנו של הסדר נושים, שתכליתו להביא לסיום פעילות החברה, עשוי להיות שונה לעומת הסדר שמבקש למצוא דרך לשקם ולהבריא את החברה. יחד עם זאת, בשני המקרים הוצאת ההסדר מן הכוח אל הפועל משמעותה ניקוי החברה ממלוא חובות וחיובי העבר שלה והמרתם בחיובים המעוגנים בהסדר הנושים".
עמדת המחוזי, קבע מלצר, מאיינת את האפשרות להביא להסדרי נושים שמטרתם שיקום החברה: "אף נושה של חברה לא יסכים לוותר על חלק מחובו ולאפשר לחברה להשתקם, אם יידע כי בעתיד - נושה שלא הצטרף להסדר או שלא מימש את זכויותיו על-פיו יוכל לתבוע את מלוא חובו מהחברה שהשתקמה.
"בניסוח אחר, נושה פלוני לא יסכים למחול על מקצת חובו כדי לאפשר לחברה להבריא, ביודעו כי נושה אלמוני רשאי יהיה להמתין להתאוששות החברה, ואז לבקש את פירעון חובו במלואו. לכן לא ניתן להכיר בתביעתו של נושה, שבגדרה הוא טוען לחוב או לחיוב שמקורו בתקופה שקדמה לאישור הסדר הנושים ולא נתבעו על-פיו, גם אם בעת הגשת התביעה המאוחרת מצבה של החברה השתפר וביכולתה לפרוע את החוב". (רע"א 8797/08).