עד לפני 4 חודשים, 14 ביוני 2013, תדמיתו של המשטר ברפובליקה האסלאמית של איראן הייתה בעיני מרבית העולם המערבי וחלק מהלא-מערבי, משטר קיצוני וחשוך הרומס זכויות אדם ומדכא את שאיפות החופש של העם האיראני. משטר המבקש לחתור תחת משטרים פרו-מערביים במרחב המזרח-תיכוני, התומך בארגוני טרור אסלאמיים, וקורא תיגר על ארה"ב ואירופה. משטר הפועל וחותר להשפעה הן במזה"ת והן גם ביבשות קרובות ורחוקות כגון אפריקה ואמריקה-הלטינית, ומתקדם בצעדים מהירים בתוכנית הגרעין שלו.
ברם היום נראה כי ניצחונו של ד"ר חסן רוחאני בבחירות לנשיאות איראן, אשר התקיימו ביוני, ניפץ (ואם לא ניפץ, אז טשטש) באחת את תדמיתו הקשה של המשטר האיראני. מה הסיבה לכך והאם מוצדק הדבר?
בחינה של מערכות הבחירות הקודמות לנשיאות איראן מגלה כי זו אינה תופעה חדשה, אלא תופעה שהופיעה בעבר בתדירות של כל 4 שנים, שהיא תקופת הכהונה של נשיאי איראן, והיא מלווה בתקוות, בעיקר במערב, לשינוי באיראן.
הבנה בסיסית של מבנה הכוח ברפובליקה האסלאמית של איראן מראה כי הכוח אינו נתון בידי הנשיא, אלא בידי המנהיג העליון, אשר באמצעות שיטת ומבנה השלטון באיראן, ממנה את אנשיו ונאמניו לעמדות הכוח במדינה, ובאמצעות חיל משמרות המהפכה האסלאמית- צבא לכל דבר שנאמנותו נתונה למשטר ולא למדינה ולעם - הוא שולט ביד רמה במדינה ומתווה את דרכה. נשיא איראן הוא אמנם ראש הרשות המבצעת, והוא מבצע, אלא שלא את רצונות העם האיראני, אלא את המדיניות שהתווה המנהיג העליון.
שחרור לחצים מבית ופתיחות למערב
הבנת העיקרון הזה מסבירה כי לא משנה מי הנשיא - חייכן או זעוף-פנים, שמרן או רפורמיסט - המשטר הוא אותו משטר, המנהיג הוא אותו מנהיג, והשיטה היא אותה שיטה. אלו לא השתנו לא בשתי תקופות הכהונה של עלי-אכבר האשמי רפסנג'אני 'הפרגמטיסט' כנשיא (1989-1997), לא באלו של סייד מוחמד ח'אתמי 'הרפורמיסט' (1997-2005) וגם לא באלו של ד"ר מחמוד אחמדינג'אד 'הקיצוני-שמרני' (2005-2013).
מכאן ניתן ללמוד כי המשטר לא ישתנה במהותו גם בתקופת כהונתו של רוחאני. התארים של 'פרגמטיסט', 'רפורמיסט' או 'שמרן' באיראן אינם מצביעים על כוונה לשנות את המשטר הקיים למשטר שונה בתכלית, אלא הם ביטוי לפלגים ולמחנות השונים בתוך המשטר הנובעים מהבדלים בטקטיקה ובאמצעים הטובים והיעילים ביותר לשמר את המשטר הקיים.
רפסנג'אני האמין, במיוחד לאחר המלחמה הארוכה עם עיראק (1980-1988) ופגיעה אנושה בכלכלת איראן, כי יש צורך בתקופת שיקום של המדינה והכלכלה, ובהקשר זה היה מוכן לחפש דרכים למערכת יחסים תקינה יותר עם המערב. הוא לא הצליח, בעיקר בגלל כישלון מדיניותו הכלכלית מחד, וגם בשל פעילות הטרור האיראנית בחו"ל (חיסול מתנגדים ואנשי אופוזיציה איראנים באירופה, וכן מתקפות טרור על בניין אמי"א בבואנוס-איירס, בניין ח'ובאר בסעודיה ועוד).
ח'אתמי האמין כי הדרך הטובה לשמר את המשטר היא באמצעות שחרור לחצים מבית ופתיחות רבה יותר למערב. בניגוד לרפסנג'אני, בעל תואר דתי, ח'אתמי הוא גם בעל תואר אקדמי, שחי זמן מה במערב (גרמניה), איש עט וספר (היה עורך העיתון 'כיהאן' וכתב מספר רב של ספרים, ביניהם גם באנגלית). הוא חייכן ונעים-הליכות אשר האמין (וכנראה עדיין מאמין) כי הדרך הטובה לשימור המשטר היא על-ידי כינון חברה אזרחית, שבה ישרור שלטון החוק, ו'דיאלוג בין-תרבויות' מבחוץ, שבאמצעותו איראן תזכה ליחס שוויוני ולא מפלה.
חאמנאי שנוא על מרבית העם
שיטתו של ח'אתמי הצליחה אמנם לפתוח את איראן לעולם ולהפיח תקוות בעם האיראני, אך עלי חאמנאי וראשי המחנה השמרני שעימו הוא נמנה האמינו - במיוחד אחרי מהומות יולי 1999 - כי המשך שיטה זו מסכנת את המשטר. וכך, תקופת 'האביב האיראני' הקצרה של ח'אתמי נכשלה והביאה לאכזבות רבות מבית. גם בהיבט החיצוני היא נכשלה כי איראן המשיכה בתקופת נשיאותו לפעול בכל התחומים שבעיני המערב הראו שאין לה כוונה כנה לשינוי משמעותי, קרי: אי הפסקת המאמצים להשגת נשק להשמדה המונית, אי הפסקת התמיכה בטרור, אי הפסקת ההתנגדות לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני וכיבוד זכויות אדם.
בהיבט החיצוני, תקופת נשיאותו של אחמדינג'אד הייתה היפוך של גישת חאתמי. קרי, התגרות במערב ובארה"ב, האצת המאמצים להשגת נשק להשמדה המונית, המשך תמיכה בטרור, רמיסה קשה של זכוייות אדם, הכחשת השואה, החרפת ההתבטאויות לחיסול ישראל, ועוד. מדיניותו זו של אחמדינג'אד דרדרה את איראן לשפל חדש, ולהטלת סנקציות כלכליות קשות עליה, אשר דלדלו את יכולותיה הכספיות (כמו המשך מדיניות הסובסידיות מבית ותמיכה בארגוני טרור בעולם), והגבירו עוד יותר את בידודה האזורי והבינלאומי.
כך, בבחירות 2013 לנשיאות איראן עמדה בפני חאמנאי וראשי המשטר השאלה - כיצד ניתן להתרומם מהמצב הקשה ומהשפל שבו נתונה איראן, כאשר הלחצים מבית (בשל הידרדרות המצב הכלכלי, הדיכוי ורמיסת זכויות אדם) ומחוץ (בשל מדיניות הסנקציות הנוקשה, שאף עלולה להחריף), הולכים ומתגברים; וכל זאת בלי לחדול מהמשך המרוץ הקדחתני להשיג נשק גרעיני.
ניסיון הבחירות הקודמות לנשיאות באיראן הראה כי בחירת מועמד 'מתון' (או הנתפס ככזה גם אם אינו בהכרח מתון) יש בה כדי לשחרר לחצים מבית ומחוץ באמצעות יצירת תקוות לשינוי. לשם כך היה צורך להכניס מועמד שיעביר את המסרים הנכונים לעם ולעולם. קרי, שיפור כלכלי לעם הסובל ונאנק תחת המצב הכלכלי הקשה, ומסרים לרצון לנהל משא-ומתן בנושא הגרעין למערב המאיים באופציה צבאית נגד איראן ובהחרפת הסנקציות נגדה.
ד"ר רוחאני נמצא כאיש המתאים. בהיבט הפנימי, הוא התבטא ואף כתב ספר עב-כרס על הנושא הכלכלי. הוא אדם עם ניסיון ניהולי עשיר בתפקידים בכירים מגוונים במשרדים ובגופים שונים של המשטר. בהיבט החיצוני, לרוחאני ניסיון דיפלומטי עשיר, בעיקר בניהול מו"מ עם המערב בנושא הגרעין החשוב. הוא למד לתארים שני ושלישי במערב (באוניברסיטת קאלדוניאן בגלזגו, סקוטלנד), שולט בשפה האנגלית ומכיר את ז'רגון והווי העולם המערבי.
מעבר לאלה, וחשוב ביותר למשטר, רוחאני הוכיח את נאמנותו לאידיאולוגיה של חומייני (של שלטון חכם ההלכה), בהפצתה ברחבי איראן במחצית השנייה של שנות ה-60 ובמרבית שנות ה-70, שבעטיה נשלך לכלא מספר פעמים ע"י המשטר הפהלווי. רוחאני היה מבין האנשים שליוו את חומייני בעת שהותו בת ארבעת החודשים בצרפת (לאחר סילוקו ממקום גלותו בעיראק), ושימש בשורה של תפקידים בכירים במשטר.
כדי להבטיח את בחירתו על-ידי העם היה צורך להציגו לא כמועמד של חאמנאי, אלא להיפך. בחירות 1997 הוכיחו לחאמנאי כי שלטונו שנוא על מרבית העם האיראני. בשנה זו נבחר ברוב קולות עצום המועמד שלא היה מועמדו שלו, מוחמד חאתמי ולא נאטק נורי; ובחירתו מחדש של חאתמי גם ברוב ניכר בבחירות 2001 הוכיחו לחאמנאי כי כדי שייבחר מועמד שלו, הוא חייב לנקוט באמצעים לא-כשרים. קרי: לזייף את תוצאות הבחירות ולפסול מועמדים בעלי פוטנציאל גבוהה להיבחר.
ברם, לאחר שהתבררו ההשלכות המסוכנות של צעדים אלו - השלכות שהתבטאו במהומות ובמחאות העממיות הנרחבות ברחבי איראן (ואשר לדברי אחד ממפקדי משמרות המהפכה סיכנו את המשטר יותר ממלחמת איראן-עיראק) - היה על חאמנאי למצוא ולנקוט טקטיקה חדשה.
גם הפעם הם ינצחו את המערב
הטקטיקה החדשה התבססה על תובנותיו של חאמנאי ושל חבר יועציו ממערכות הבחירות מאז 1997. בעיקרון, כדי שרוחאני ייבחר, היה עליו להעמיד מועמד מטעמו (סעיד ג'לילי), ולצידו להעמיד שורה של מועמדים נוספים מהמחנה השמרני. כך, קולות המחנה השמרני יתפצלו בין המועמדים מאותו מחנה, כאשר המועמד 'המתון' (רוחאני) יהיה בבחינת מועמד יחיד של המחנה 'המתון' או 'הרפורמיסטי'.
כך סלל חאמנאי את דרכו של רוחאני לנשיאות, וכעת נותר לו להראות לחאמנאי עד כמה הייתה מלאכת תכנון הבטחת בחירתו (שמקורב לחאמנאי תיאר אותה כ"מלאכה הנדסית במיטבה,) משתלמת. התקוות שהפיח רוחאני, מאז בחירתו וכניסתו לתפקיד הנשיא, הן בעם האיראני ובעולם, מעלים חיוך על פני חאמנאי. הסרת הסנקציות היא המפתח לריצוי המשולש - חאמנאי, העם האיראני והעולם המערבי.
אך הנקודה החשובה היא זו: גם אם בסופו של דבר לא יוסרו הסנקציות מעל איראן ובעקבות זאת גם לא ישתנה המצב הכלכלי באיראן ואף יחמיר, השהות שניתנת לאיראן בעקבות האפשרות למו"מ איראני-מערבי בנושא הגרעין, פסק-הזמן הזה יכול לספק את כברת-הדרך הקצרה הנחוצה לאיראן כדי להשלים את החלקים הדרושים להרכבת פצצה/או פצצות גרעיניות.
אמנם המשימה שעומדת בפני רוחאני אינה קלה, אך בשל המצב הכלכלי בעולם, חוסר-רצון של הקהל המערבי להתערב במלחמות כלשהן (כפי שמוכיחים הפלישה לעיראק והמשבר בסוריה) ונטיית המערב ובעיקר אירופה, להיכנס שוב ושוב למו"מ עם איראן ובאותו נושא - מוכיחים לרוחאני ולמפקדו חאמנאי, כי ייתכן שגם הפעם יעלה בידם לצאת עם היד על העליונה.
המסקנה המתבקשת - ללא עמידה עיקשת ונוקשה, גם אם היא דיפלומטית, המבטיחה פיקוח צמוד, מיידי וודאי על מערך הגרעין האיראני, העולם החופשי עלול לאחר, שוב, את הרכבת!
הכותב הוא ראש מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי, אוניברסיטת חיפה