מה משותף לאחות בית חולים, עורכת דין, אמן יוצר ופרופסור בקולג'? התשובה היא ששלושתם חלו בדיכאון עמוק, עמיד בפני תרופות וטיפולים פסיכולוגיים, חדלו לתפקד, עזבו את מקומות העבודה, והסתגרו בביתם. הדבר המשותף הנוסף להם הוא שהם החלימו ושבו לחייהם הסדירים. זה קרה לאחר שעברו הליך של גירוי מוחי עמוק. ד"ר הלן מייברג, נוירולוגית אמריקאית, בעלת שם עולמי, חקרה במשך שנים את הדיכאון, מיפתה את האזורים שאחראים לו במוח ולמדה שמדובר במחלה מוחית לכל דבר. כשהפעילות באזור ספציפי במוח משתבשת, האדם נכנס לדיכאון עמוק, כרוני ומתמשך, המכונה בעגה המקצועית 'דיכאון קליני'.
ד"ר מייברג הגתה טיפול רפואי פורץ דרך, המענה היחידי, כיום, לדיכאון עמיד שלא מגיב לשום טיפול. היא משתילה אלקטרודות במוח, באזור 25, שם נמצא המעגל החשמלי שאחראי על מנגנון ויסות מצב הרוח. מאותו רגע ואילך, האלקטרודות שולחות פולסים חשמליים לאזור ומחווטות אותו - בדיוק כמו שקוצב לב אחראי להסדרת הפעילות החשמלית של הלב. "אני קוראת לזה 'פיסמייקר' למוח", אומרת מייברג בראיון ל"ליידי גלובס".
"מצחיק אותי היום לחשוב שהמנתח הראשון שביצע את ההשתלה אמר לי ש'זה לא יעבוד'", היא נזכרת, "אבל הוא היה מוכן לנסות מכיוון שהוא ידע שניתן לעשות את זה באופן בטוח. מבחינתי, ידעתי שזה לא ניחוש, אלא פרי עבודת מחקר רצינית ומקיפה. אתה צריך להיות מסוגל להגן על הרעיונות שלך ולדעת שמדע זז קדימה רק אם מנסים.
"15% מהאנשים שמתגוררים במדינות המערביות יעברו לפחות אפיזודת דיכאון אחת במהלך החיים. 7% מהאנשים מדוכאים בכל זמן נתון", מסבירה מייברג, שתגיע החודש לישראל כדי לשפוט בתחרות "בריינטק", העוסקת בחידושים ופריצות דרך בתחום הנוירו-טכנולוגיה.
"דיכאון הוא מצב מאוד שכיח ומאוד חמור. יש כאלה שחושבים שלאנשים מדוכאים יש רק מצב רוח ירוד באופן מכאיב, אבל זה הרבה יותר חמור מזה. אנשים מדוכאים סובלים מחוסר יכולת לתפקד ומבעיות שמשפיעות על כל האספקטים של חייהם. יש להם בעיות חשיבה, מוטיבציה, בעיות שינה, תיאבון וחוסר חשק מיני. זה יכול להגיע עד מצב של רצון לפגוע בעצמם ולמות.
"אני פה כדי להגיד להם שזו מחלה מוחית, ושהם לא אשמים. זה טריק שהמוח עושה להם. זו המציאות האכזרית של המחלה. היא גורמת לחולה להרגיש חסר ערך. אנחנו גם יודעים שנשים מדוכאות יותר מגברים. ההורמונים תורמים לכך, אבל זה בעיקר כי דיכאון נובע מכאב נפשי שאי אפשר לכבות, ונשים מפנות את הכעס פנימה יותר מגברים".
- איך הפך הדיכאון למגיפה בעולם המערבי?
"סגנון החיים שלנו יותר תובעני. מצבי לחץ מתמשכים לא טובים למוח. אתם בישראל, למשל, מתמודדים עם איום מתמשך ובלתי פתיר, וזה יכול להקשות על הרבה אנשים פגיעים. יש גם אנשים שאפשר לראות בבירור שאצלם במשפחה יש רגישות לדיכאון, אבל דיכאון הוא לא גנטי, אין גן מובהק שאחראי לכך. יש גם אנשים מתפקדים, שנראים בסדר, ופתאום הדיכאון התפרץ. חוקרים מנסים עכשיו להבין אם יש משהו בעולם של ימינו שגורם לפגיעות, או שפשוט התחלנו להיות יותר מודעים לעניין. אלו שאלות פילוסופיות, אבל אני נוקטת באסטרטגיה ברורה: מה לא עובד כמו שצריך במוח של אנשים שלקו בדיכאון, ואיך אפשר לתקן את זה".
- מה שלום המוח שלך?
כבר מעל ל-20 שנה שד"ר מייברג, 57, חוקרת את המוח האנושי. התמסרותה לתחום הרפואה נעוץ בשורשים המשפחתיים. "אבי היה רופא משפחה, עם קליניקה. אמי ניהלה את המרפאה שלו. אחיה של אמי היה רופא מדען שעסק במחקר ברפואה גרעינית בבית חולים אוניברסיטאי. הושפעתי מאוד מהמיומנות של אבא שלי ומהמסירות שלו לפציינטים. הוא היה דיאגנוסטיקן ממולח, וגם מטפל אמפתי. מהדוד שלי לקחתי את האהבה שלו למחקר ואת המחויבות למסע לפתרון בעיות מדעיות פתוחות. כשגדלתי, הדוד ואני היינו מדברים על דרכים ואסטרטגיות חדשות למדידת תפקודי מוח. היום זה מדהים בעיניי להסתכל אחורה ולהבין שרעיונות שדיברנו עליהם כבר אז, ניבאו את הטכנולוגיות והיישומים שאני מתכננת היום".
ההתחלה, כמו בהרבה תגליות מדעיות, הייתה כמעט מקרית. "כנוירולוגית צעירה טיפלתי בפציינטים עם שבץ, פרקינסון, או אפילפסיה. הרבה פעמים חולים היו מדוכאים וידענו שהדיכאון הוא חלק מהמצב הנוירולוגי שלהם, ולא רק תוצאה פסיכולוגית של המחלה ואי התפקוד. רציתי לדעת מהו האזור הפגוע במוח שמשותף לכל אותן המחלות, שגורם לדיכאון כתופעת לוואי. התחלתי לצפות במוח בפעולה, בדקתי אם אפשר למפות את אזורי הדיכאון בחולים נוירולוגים. הסתכלתי במוחות של אנשים עם שבץ, פרקינסון ואלצהיימר, שגם לקו בדיכאון נוירולגי, וחיפשתי אילו חלקים במוח לא עובדים אצלם. גיליתי דפוס לא נורמלי אצל כל אותם האנשים בקבוצות המחלה השונות".
- איזה דפוס?
"פעילות נמוכה באזור במוח שנקרא האונה הקדמית. זה נהיה יותר מעניין כאשר ראינו כיצד אצל חולים שהחלימו, האזור הזה חזר לפעילות תקינה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מיפה את האזור במוח שבו ממוקם הדיכאון. הייתי הראשונה לגלות שתרופות משפיעות אחרת מטיפול התנהגותי. לפי סריקות מוחיות של לפני הטיפול ולאחריו, גילינו שמי שהאזור במוחו שנקרא 'האינסולה הפנימית' היה בעוררות, הגיב מאוד טוב לתרופה, אך לא הגיב בכלל לטיפול הפסיכולוגי, ומי שאותו אזור במוחו היה בפעילות נמוכה, הגיב מאוד טוב לטיפול הפסיכולוגי אך לא הגיב לתרופות.
"לאחר מכן עשיתי סריקה לחולים חדשים וטיפלנו בהם בהסתמך על סוגי המוח שלהם. הוכחנו שדיכאון של אחד לא דומה לדיכאון של האחר, שחלק צריכים טיפול התנהגותי וחלק צריכים תרופות. הגענו לבדיקה מהימנה שמספרת לנו איך לטפל בחולה בצורה הכי אפקטיבית. 'רפואה מנבאת' זו המגמה החדשה ברפואה, בדיוק כמו הטיפולים המותאמים לחולי הסרטן לפי הסוג והגנטיקה הייחודית".
כוחו של אזור 25
- יש אנשים שלא מגיבים לשום טיפול נגד דיכאון.
"זו הייתה נקודת המפנה. הבנו שיש אנשים שלא משנה מה נעשה עבורם מבחינה קלינית, הם לא יבריאו. במהלך המחקר בדקנו מה משתנה במוח אצל אדם שהשתפר מצבו, בשונה ממצבו של אדם שלא השתפר, והגענו למסקנה שדיכאון הוא תוצר של כמה אזורים במוח שקשורים אחד לשני ושיוצרים מעגל תנועה. המעגל הספציפי הזה, שאחראי לדיכאון, נמצא בחלק במוח שנקרא 'אזור 25', ולכן צריך להוריד את פעילות היתר באזור הזה. החלטתי לקחת את הטכנולוגיה שכבר הייתה קיימת, גירוי מוחי עמוק לחולי פרקינסון, ולגרות את האזור הזה במוח. ניסינו את זה על החולים הקשים ביותר בדיכאון, שעמידים לכל צורת טיפול, וזה עבד. עד היום נותחו עשרות חולים בחמישה מרכזים רפואיים ברחבי העולם".
- איך מתבצע הניתוח?
"אני מוצאת מהו המיקום המדויק במוח שבו יושתל המכשיר, לפי הסריקות שערכתי לאותו חולה, ובחדר הניתוח אני מנחה את הנוירוכירורג - הוא מבצע חתך קטן ולא מסוכן בגולגולת, ואז משתיל את המכשיר. במקביל, מותקנת בטרייה בתוך בית החזה של החולים, והיא זו ששולחת את הפקודה לגירוי מוחי תמידי".
- מה אחוזי ההצלחה של השיטה?
"ההקלה מגיעה כבר בחדר הניתוח. 60% מהאנשים הגיבו לטיפול תוך חצי שנה, וכ-70% מגיבים לטיפול אם הם ממשיכים לקבל את הגירוי למוח לטווח ארוך. רוב המטופלים שלי חזרו לחייהם, למשפחתם ולעבודתם.
"מה שכן, אחרי תקופה ארוכה של נכות, לוקח להם זמן לבנות את הריסות חייהם, לשקם את הקשר שנותק עם הילדים או עם בני הזוג. החולה מגלה שבזמן שהוא היה בפסק זמן מהחיים, העולם התקדם. יש משפחות שהתפרקו אחרי שבן משפחתם החלים, וכבר לא היה תלוי בהם ונזקק".
- אז בעתיד הקרוב חסל סדר כדורים?
"אני חושבת שהתרופות לא עובדות על כולם, והניתוח יהווה טיפול הולם עבור אותם חולים. אף אחד לא רוצה לעבור ניתוח אם הוא לא צריך אותו. יכול להיות שבגלל המחקר והידע שלנו על גירוי המוח, יהיה אפשר לפתח מכשיר שיושב מחוץ לראש, או תרופה שתגרה את אותו אזור במוח בצורה יותר מדויקת".