בשבוע שעבר טס ראש הממשלה בנימין נתניהו לארה"ב. בתקשורת דווח על "שבוע דרמטי" לנתניהו, שכלל נאום תקיף באו"ם נגד איראן ופגישה עם הנשיא האמריקאי ברק אובמה בבית הלבן. בין לבין סעד נתניהו בניו יורק עם פטרונו, המיליארדר שלדון אדלסון, ונפגש עם עורך הדין אלן דרשוביץ, עם נציגו של איש העסקים רון לאודר, וגם עם אברהם גרנט.
יממה לאחר הנחיתה בניו יורק התבשרה המשלחת שליוותה את ראש הממשלה שנתניהו החליט להאריך את שהותו בארה"ב ביממה נוספת. ביום הנוסף העניק נתניהו ראיונות לתקשורת הזרה, אבל הערב שקדם לו היה פנוי, והוא הלך עם רעייתו לצפות במחזמר PIPPIN בברודווי. אין לדעת באיזה מסעדות אכלו והיכן עוד ביקרו. גם לקניות בוודאי נמצא זמן.
בלשכת ראש הממשלה הסבירו כי ביומיים שהתווספו, במפתיע, התראיין נתניהו ל-13 כלי תקשורת בינלאומיים. אפשר היה לעשות זאת מישראל, אבל נתניהו העדיף לרכז את המאמץ ולעשות בליץ תקשורתי עם כתבים אחד-על-אחד בניו יורק. על אף שהארכת השהייה חייבה את כל חברי הפמליה (בהם מאבטחים, טייסים, דיילים, יועצים, צלמים, טכנאים וכתבי עיתנונות) למצוא מלון בעיר ללילה נוסף מעבר להזמנה המקורית ולשנות תוכניות אישיות), אפשר למצוא בה היגיון מסוים.
בניגוד לראשי מדינות אחרים, נתניהו מקפיד לצאת לכינוס השנתי של האו"ם בניו יורק מדי שנה. לפני כשבוע סיפר מנהל לשכת ראש הממשלה בתקופת אריאל שרון, דב וייסגלס, בראיון לגלי צה"ל, כי במרבית המדינות ראש הממשלה עצמו משתתף רק אחת לכמה שנים בעצרת האו"ם הכללית ובשנים שהוא נעדר מייצגים את מדינתו הנשיא או שר החוץ. אבל נתניהו כאמור לא מחמיץ אף הזדמנות. בלשכתו הבהירו שמאחר שפרט להיותו ראש ממשלה משמש נתניהו גם כשר החוץ, קיימת הצדקה לנסיעה, שכן אי אפשר היה להפקיר את הזירה למנהיג האיראני, חסן רוחאני.
אלא שגם העיתוי שבחר נתניהו לנסיעה מעורר תהיה: ראש הממשלה ביקש לנאום אחרון, שבוע לאחר שכל ראשי המדינות, ובהם גם אובמה ורוחאני, כבר עזבו, כשבניין האו"ם כבר היה כמעט ריק והנושא האירני הפך נחלת השבוע הקודם. בלשכת נתניהו אומרים כי הסיבה להגעה המאוחרת היא חג סוכות והפגישה שנקבעה עם אובמה שאילצה זאת.
פרט לנאום באו"ם ולפגישה עם אובמה בוושינגטון, נסגרו האירועים האחרים של נתניהו - שכללו ראיונות לכלי תקשורת זרים ופגישות עם ארגונים יהודיים - בפני התקשורת הישראלית שנלוותה אליו. ראיונות לתקשורת הישראלית סירבה לשכתו להעניק, וגם שאר הלו"ז טושטש באופן שיהיה קשה לעלות על עקבותיו.
שקיפות? לא אצל הח"כים והשרים
נתניהו לא לבד. שורה ארוכה של שרים (ושאר בעלי תפקידים) מוצאים סיבות טובות לנסוע לכנסים ולפגישות בחו"ל. נסיעות עבודה הן כלי לגיטימי ואפילו חשוב, בחלק מהמקרים. לפעמים אף חשוב מאוד. הן יכולות לשפר משמעותית את מצבה של ישראל בעולם מכל בחינה שהיא: לפתוח קשרים כלכליים, לכונן יחסים ביטחוניים ולשפר את מצבה התדמיתי של ישראל בזירה הבינלאומית, אבל כאן נכנסות שאלות כמו מינון הנסיעות, מטרות הנסיעה, אורכה, מימונה ומדוע אין לכך כמעט כל תיעוד או רישום?
מרבית (!) שרי הממשלה וחברי הכנסת ניצלו את הפגרה האחרונה לנסיעות עבודה וגם לחופשות בחו"ל. קשה למצוא לכך תיעוד, ולא במקרה.
בעוד בזמן הפגרה היה כמעט בלתי אפשרי למצוא חבר כנסת או שר בארץ, ברישומי הכנסת או הממשלה אין לכך כמעט ביטוי, ודאי שלא נגישות למידע או שקיפות. מי שיבקש לבדוק היכן שהו נבחרי הציבור הישראלים בפגרה, יאלץ לסמוך על דיווחיהם, במקרה שיסכימו בכלל לענות.
אם לא די בכך שבכנסת או בממשלה לא קיים כל רישום מרוכז ומסודר של הנסיעות לחו"ל, אז רבים מהשרים והח"כים אינם מוכנים לשתף פעולה ולמסור דין וחשבון על נסיעותיהם, גם כשמדובר בנסיעות עבודה, הממומנת מכספי ציבור.
העובדה שחלק מהשרים אינו מעוניין לחשוף את נסיעותיו גורמת אי נוחות. כך למשל שר החקלאות יאיר שמיר, ושר התקשורת גלעד ארדן סירבו להשיב אם טסו לחו"ל במהלך הפגרה, אפילו אם מדובר בנסיעות עבודה. ארדן שהה בשבוע שעבר באו"ם עם ראש הממשלה, ושמיר עושה בימים אלו ממש בבלארוס. אם הנסיעות של שניהם מוצדקות וחשובות מדוע הם אינם מעוניינים להתפאר בהישגיהם? משמח לראות שיש שרים שהצניעות נמנית על המאפיינים הבולטים שלהם. מנגד, יש גם כאלו שהסכימו לאפשר הצצה ללוח הנסיעות שלהם, ובהם לימור לבנת, ישראל כץ, יובל שטייניץ ונפתלי בנט.
נסיעה משפחתית על חשבוננו
אבל לא רק השרים, גם המנגנון הממשלתי מסתיר את המידע ולא מקל על גישה אליו. מבדיקת "גלובס" עולה, כי בחודשיים האחרונים כמעט כל הממשלה התעופפה לה. חלק מהשרים והח"כים טסו יותר מפעם אחת.
השבוע למשל, אם נתניהו היה מבקש לכנס את הקבינט המדיני-ביטחוני, הוא היה חייב לעשות זאת טלפונית, שכן שלושה מחבריו שוהים בחו"ל: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ושר האוצר יאיר לפיד היו בניו יורק, ושר הכלכלה נפתלי בנט ביקר בהודו. חבר נוסף, שר התקשורת גלעד ארדן, בדיוק שב מניו יורק, ובמקביל, שר החקלאות שמיר שוהה, כאמור, בימים אלה בבלארוס.
העובדה שאין תיעוד מסודר לנסיעות, אין מעקב ואין חובה למתן דין וחשבון, מאפשרת לנוסעים לשלב ביזנס ופלז'ר. אין ספק שחלק מהנסיעות מחויבות המציאות, בדיוק כשם שאין ספק שתועלתן למדינה ונחיצותן של אחרות מוטלת בספק. יש נסיעות שמוארכות בימים נוספים ללא כל לוח זמנים במדינת היעד שיצדיק זאת, ויש כאלה שמלכתחילה נקבע בהן לו"ז כל כך מאוורר, שלא ברור אם מדובר בנסיעת ביזנס אנד פלז'ר, או בנסיעת פלז'ר בלבד.
לחלק מהנסיעות מצטרפים גם בני משפחה, לחלקן לוקחים עימם השרים מספר עוזרים מופרז או יועצים שאין להם כל רלוונטיות לנסיעה. למה? כי המלון המפואר, הטיסות והסעודות שלא מזכירות במאומה את מזנון הכנסת, הן על החשבון המדינה.
ויש גם לא מעט טיסות שבוטלו בעבר ברגע האחרון, בעוד כבוד השר כבר ישוב בלאונג' המפנק שבשדה התעופה, כי לפתע צץ אירוע פוליטי חשוב יותר בארץ שבגינו העדיף להישאר, מה שמעורר אוטומטית את המחשבה שהטיסה מלכתחילה לא היתה ממש נחוצה. על הטיסה והמלונות שכבר הוזמנו, דרך אגב, משלמת המדינה מחיר מלא.
מרבית השרים שפנינו אליהם נפנפו בנסיעות העבודה, אך הדיבור נחלש והפך למלמול כשנשאלו אם גם נפשו באופן פרטי בחו"ל.
דווקא נסיעות העבודה לעיתים מקוממות יותר מנסיעות החופשה הפרטיות. גם לשרים מגיע חופש, וזו אף חובה שיצאו להתרעננות ויאגרו כוחות. אבל כשיציאה מהארץ מוגדרת כנסיעת עבודה, והיא נפרשת על ימים שלמים ללא כל הצדקה, ועוד גוררת הוצאות נכבדות שלא מחויבות המציאות מתקציב המדינה רק "כי אפשר", צצה שוב השאלה מדוע לא מוצאים לנכון בכנסת ובממשלה להסדיר את הנושא ולנקוט בשקיפות הראויה.
