בנימין נתניהו, שר האוצר, לקח מיליארדים מכספי הציבור וחילק אותם למספר קטן של תאגידים מיוחסים - בנימין נתניהו, ראש הממשלה, חייב להחזיר את החיה הטורפת הזו למקומה. איראן וחסן רוחאני המחייך, אכן נושא קריטי עבור ראש ממשלה, אבל מה שקורה בתוך המדינה, הפעם בעניין עשרות המיליארדים השפוכים - קריטי לא פחות. זה התפקיד: מולטי טאסקינג.
מהיום, גם אם למישהו היה קודם איזשהו ספק, הכול כבר ברור, בהיר וחד. לכן, דוח מבקר המדינה על המילים המתונות-רועשות שלו, צריך להיות אקורד הסיום לסאגה המתמשכת של הבדיחה החבוטה הקרויה "חוק עידוד השקעות הון". מה שהיה כנראה נחוץ וקריטי בעשור השני להקמת המדינה, היה לציני, נצלני ורודף בצע בעשור השביעי שלה. חותמת הסיום היא בדיוק תפקידו של נתניהו, גם בתפקידו וגם כסגירת מעגל, תיקון. הוא היחיד שנשאר מהחבורה ההיא, שהביאה את החוק המעוות ממילא לאבסורד הכי גדול שלו: תיקון 60. 2005. קבוצה שחברו בה פוליטיקאים רמי דרג, פקידים בכירים ומקורבים בעלי עניין, כוכבי שביט שעד היום לא לגמרי ברור איפה מונחים האינטרסים המרכזיים שלהם. חבורה, חלקה גלויה ומרביתה חסויה, שחלק ממעללי חבריה נחשפו בבתי משפט, בחקירות, תחקירים או דוחות ביקורת, או שלימים פגשנו אותם בתוך ליבת האינטרסים, גם של התיקון המהולל.
הקודקודים שיצרו, הובילו והעבירו את התיקון שהמציא את "המסלול הירוק", זה ש"אין בו ביורוקרטיה ממשלתית", הם ראש הממשלה דאז אריאל שרון על קבוצת מקורביו הבכירים, סגן ראש הממשלה ושר התמ"ת אהוד אולמרט עם יד ימינו המנכ"ל דאז רענן דינור ובעלי העניין שיצאו ובאו אל ומלשכותיהם, ראש רשות המסים איתן רוב עם סגנו המקצועי אוסקר אבו ראזק שנעזרו בעמיתים חברים, גם בעלי אינטרסים גלויים, שעזרו להם לשכנע את הח"כים בוועדת הכספים, שהתגלו בשיא עליבותם והתרפסותם. נבחרי העם אישרו תיקון ששווה אין סוף הון, בלי לשאול למה, בלי להתעניין למי, בלי להבין עבור איזה צורך, איזו בקרה תהיה, איזה דיווח יתקיים, וגם בלי לשמוע כלל מה שניסתה להסביר להם היועצת הכלכלית שלהם, סמדר אלחנני. עוד אחראי על החוק שפתח את ברז ההון הציבורי ושפך אותו בלי חשבון הוא שר האוצר דאז והאחראי על רשות המסים: ב. נתניהו. כולם יחד אחראים גם להטעיה בפועל של הכנסת והציבור. אולמרט, כמנהגו, דיבר אז בבוז ובבוטות על מגבלות ההטבות, כשהוא נותן תחושה שהציבור הוא זה שגונב את כספי החברות המוטבות, ונתניהו הנהן בראשו. כולם יחד, אנשי שרון, אולמרט, נתניהו, רוב ואבו ראזק רמזו בפרוזדורים על החשיב
ות והנחיצות הגדולה של התיקון במיידי, שכן הוא תפור למידותיו של "משקיע אסטרטגי", חברת ענק רב לאומית שאוטוטו מגיעה והולכת להקים כאן שרשרת מפעלים בפריפריה ולהכשיר כוח אדם מקצועי ביישובי הנגב והגליל.
באפריל 2005 התקבל התיקון, כדי שיכנס לתוקף בראשית 2006. והנה, כבר בספטמבר 2005, במהלך ששירת היטב את יחסי הציבור של טבע וגם של אולמרט, בטקס חנוכת מפעל בירושלים, הגישה טבע לאולמרט בקשה רשמית להשקעה במסלול "משקיע אסטרטגי", שלמרבה הפלא התברר, בדיעבד, שהיה תפור למידותיה. אולמרט הכריז אז: "אני מייחס חשובות רבה לקליטת משקיע אסטרטגי במדינת ישראל לאור התרומה המשמעותית למשק וליצירת מקומות עבודה איכותיים בפריפריה" (כמה מגוחך זה נשמע היום).
נתניהו, כראש ממשלה בקדנציה הקודמת, הבין היטב את עומק הבור שהוא עזר לחפור. כך קרה שבברכתו הקים, ב-2010, שר האוצר דאז יובל שטייניץ את ועדת שני, שבחנה את התמריצים הקבועים בחוק ואת התמורות שהתקבלו בגינם. התוצאה: בשנת 2011 נחקק תיקון 68 לחוק ובו שינויים נרחבים. שנה אחרי, ב-2012, נחקק תיקון 69, חוק הרווחים הכלואים. גם הוא מעוות, כמו החוק המקורי להשקעות הון כולל התיקון שהמציא את הסידור ההזוי לפיו אפשר לצבור כספי רווחים, 125 מיליארד שקל עד 2010, להשתמש בהם לכל מיני דברים, חוקיים וחוקיים בספק, אבל לא לשלם מסים כל עוד התאגיד לא מחלק אותם כדיווידנדים.
בקיצור, תיקון על תיקון, טלאי על טלאי, עיוות על עיוות, מיליארדים על מיליארדים שנשפכים בלי סיבת אמת, בלי בדיקה, בלי בקרה. מעל זה מחקרים רשמיים, דוח מינהל הכנסות המדינה, חוות דעת של משפטנים בכירים, פסיקת בית משפט, לצד חשיפות גם מעל דוכן הכנסת, ועכשיו גם דוח מבקר המדינה. מה עוד צריך ראש הממשלה כדי לקום באומץ ולומר: נגמר. חוק עידוד השקעות הון, על כל תיקוניו ותיקוני תיקוניו, הלך לעולמו. נקבר קבורת חמור.
התפקיד הציבורי של נתניהו, יאיר לפיד, שר אוצר ונפתלי בנט, שר הכלכלה (פעם תמ"ת) מחייב לתקן את מעללי קודמיהם. זה אומר: פתיחת מהלך לחשיפת כל ההסכמים, המוטבים, ציבוריים ופרטיים וכל ההטבות שניתנו בעשור האחרון, כדין ומעבר לדין, ומה נעשה בהן במציאות. בעלי שליטה שחרגו מההצהרות וההתחייבויות עליהם חתמו, יש לחייב בתשלום מלוא המיסים, החזר כל ההטבות וגם הטלת קנסות כספיים. יותר מזה, מאחר שהסכמי הזכאות להטבות ניתנים בדרך כלל ל-10 שנים, הרי קיימים הסכמים בעייתיים שנותרו להם לא מעט שנות חיים ומיליארדים, הדבר מחייב גם בדיקה משפטית-ציבורית אמיצה, שתמצא דרך גם לפתוח הסכמי הטבות עוד לפני תום תקופת הזכאות, וגם לשלול הטבות אפילו שהמדינה חתמה עליהן בזמנו.
במקביל, ראוי לכנס גוף ציבורי, אישים בעלי מעמד חברתי כלכלי וגם פוליטי, נקיים מפניות, בלתי מוטים, חושבים וחדשניים, שיקבעו כללים ויגבשו תשתית נכונה לעשור הקרוב, לשימוש בכספי הציבור לעידוד וסיוע ליזמים, מקומיים וזרים, קטנים בינוניים וגדולים, ציבוריים ופרטיים, למען מטרה מוסכמת: צמיחה ותעסוקה - כבסיס לחיסול המונח פריפריה וחזרת דור צעיר ליישובי הולדתם בנגב ובגליל. בימים אלה של הכנת מעבר צהל לנגב הצורך בסדר חיים חדש, סדר תעסוקה ופריסה חדש, הוא קריטי יותר מתמיד.