סיפור מתחנת אוטובוסהרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן, שנערכה בקיץ 2011, היא סיפור שהתחיל עם הרבה כוונות טובות ונגמר עם טעם של החמצה גדולה. בדוח המבקר שפורסם השבוע מוקדש פרק שלם להחמצה הזו. הדוח לא פוסח על שום טעות, והיו רבות כאלה.
לכמה רגעים באותו קיץ הפכו קווי האוטובוסים - ברוב ימות השנה ענף חבוט שנמצא בשולי סדר העדיפויות - למשהו שכולם מתעניינים בו. פתאום התברר שכולם נוסעים באוטובוסים, או לפחות לכולם יש מה לומר בנוגע אליהם. נוסעי האוטובוס הפכו לכוכבי תקשורת ופרשנים לענייני ה"ארגון מחדש".
רובם היו מלאי טענות כרימון. כל מי שהתחנה שהייתה מתחת לביתו זזה למרחק כמה עשרות מטרים, הקים קבוצה בפייסבוק ואיים בהפגנות. כשמשנים מסלול של קו אוטובוס יש מי שמרוויח ויש מי שמפסיד. הבעיה היא שהמרוויחים שותקים והמפסידים מקימים קול זעקה. הוויכוח הציבורי והתקשורתי שהתחולל אז התמקד במקרים הנקודתיים ובמידה רבה החמיץ את התמונה הכוללת. ובתמונה הכוללת, קשה מאוד לעשות רפורמה בריאה על בסיס של תחבורה ציבורית חולה. למשל, אחד העקרונות המובילים שעליהם הרפורמה התבססה הוא הנסיעה המשולבת. קווים ארוכים ומייגעים בוטלו, והנוסעים התבקשו להמיר כל קו כזה בשניים פשוטים וזריזים שיביאו אותם אל היעד.
עקרון הרשת נשמע טוב בתיאוריה ועובד מצוין כשיורדים למנהרות הרכבת התחתית בברלין או לונדון. שם, הנסיעה בשניים ואפילו שלושה קווים נתפסת כמעבר אחד רציף מדלת לדלת. בגוש דן אין רכבת תחתית ואפילו לא עילית.
ההמתנה לאוטובוס נעשית בתחנות שלא מספקות הגנה משמש וגשם, תכיפות ההגעה של האוטובוסים לא יציבה (למרות שבחלק מהקווים יש שיפור מאז הרפורמה) וברוב התחנות עדיין אין שילוט אלקטרוני שמעדכן מתי האוטובוס הבא צפוי להגיע (על אף שהחוק חייב התקנת שילוט מתקדם כבר מזמן). כשאלה התנאים, הישראלי הסביר מעדיף לעשות את הדרך לעבודה או ללימודים באוטובוס אחד, אפילו אם זה ייקח לו כמה דקות יותר.
בעיות גדולות מדי
המבקר תולה חלק מהבעיות בעובדה שהציבור לא שותף מספיק בפרטי הרפורמה מבעוד מועד. זה לא מנותק מהמציאות, אבל כשמשתפים את הציבור זה לא בהכרח אומר שהוא מרוצה. היו מקרים שבהם סוכם מסלול חדש לקו עם ועד השכונה, ואחרי שהשינוי בוצע התברר שחלק מהתושבים חושבים הפוך מחברי הוועד.
הזעקה הציבורית הכניסה את משרד התחבורה לפאניקה, ולפי המבקר בחודשים שאחרי הרפורמה בוצעו 48 שינויים ב-59 קווים(!). במשרד התחבורה יש מי שסבור שזה מלמד על גמישות והקשבה לרחשי לב העם. המבקר חושב שזה מעיד על תכנון לקוי מלכתחילה. בסופו של דבר, הרפורמה לא סיפקה את הסחורה משום שהיא הייתה בסך הכול עוד טלאי על מכנסיים שיש בהם יותר קרעים מבד. התחבורה הציבורית בגוש דן זקוקה לטיפול שורש.
הדבר היחיד שכנראה יכול להציל אותה היא רשת של קווי BRT מהירים, שינועו בנתיבים בלעדיים עם עדיפות ברמזורים, כרטוס חכם ונהגים שלא צריכים לשמש תוך כדי נסיעה כקופאים.
בינתיים, למרבה המבוכה, המדינה אפילו לא מסוגלת לסלק את המכוניות מהנת"צים - הנתיבים הייעודיים לאוטובוסים. כשהנתיב פנוי, נחסך 30% מזמן הנסיעה של האוטובוס והוא מהווה חלופה אטרקטיבית לרכב הפרטי שתקוע בפקק. המשטרה, שסמכות האכיפה נמצאת בידיה, לא ממש מתעניינת בזה. למה? כי המכרז שפורסם ערב הרפורמה בוטל בשל "היעדר תיאום" בין המשטרה למשרד התחבורה.
המבקר אמנם לא משתמש בשם המפורש "חלם", אבל המסר ברור. המסקנה היא שרפורמות חלקיות כנראה לא יכולות להצליח כשהבעיות גדולות מדי. זה לא אומר שבינתיים אי אפשר לשפר משמעותית את איכות החיים וחוויית השירות של נוסעי האוטובוסים, ואפילו לא בכסף גדול: שילוט אלקטרוני, כרטוס חכם, מפות בהירות בתוך כל אוטובוס כמקובל בערי המערב, לוחות זמנים מתואמים עם הרכבת, תחנות מגוננות, תחנות מרכזיות מזמינות ונקיות, מרכז מידע אינטרנטי ידידותי למשתמשים. מספרים ששר התחבורה הוא ביצועיסט - אז למה כל הדברים האלה לא קורים?
