אין דרך טבעית יותר עבור ספורטאי מקצועני שפורש מלנסות להאריך את הקריירה הספורטיבית עוד קצת. עבור מי שספורט היה כל עולמו, כמעט בלתי אפשרי להתנתק. חלק הולכים להיות מאמנים; חלק נשארים בתפקיד כלשהו בענף; חלק בוחשים את דרכם להיות עסקני ספורט; הטרנד החדש הוא להפוך לפרשנים/כותבי טורים.
ויש את הזן הנדיר יותר של אנשים שיום אחד החליטו לשים את הקריירה הספורטיבית מאחור, לדחוק אותה לנקודה רחוקה מאוד, ולנסות מזלם בכיוון אחר לגמרי. עבור כמה מהם, פרק ב', "הפרק האזרחי", הוא מוצלח ומעורר השראה הרבה יותר מהפרק הספורטיבי: אחד נהיה מנכ"ל משרד האוצר; שני הפך לאחד מהקצינים הבכירים כיום בחיל האוויר; יש את זה שפילס דרכו לבעלות על בית השקעות שמגלגל מיליארדים; ההוא שהניף את גביע אירופה ופתח משרד עורכי דין משגשג עם ארבע שלוחות בחו"ל; וגם אחד שהוביל את נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו 1970, והשתדרג לעמדה בכירה ביותר בתעשיית הספנות. הנה הסיפורים שלהם.
"היה לי חלום לעלות על הים, כדי למצוא פרנסה"
יוחנן וולך (68); כדורגלן, שחקן בהפועל חיפה ומכבי חיפה, שיחק בנבחרת ישראל כולל במונדיאל 1970; כיום מנכ"ל לשכת הספנות (לפני כן בכיר בצים)
יוחנן וולך היה חלק מהנבחרת המיתולוגית ששיחקה במונדיאל מקסיקו 1970. הקריירה המופלאה שהפכה אותו אולי לסמל הגדול של הפועל חיפה בכל הזמנים, לא הפריעה לו לפתח קריירה אחרת: הוא הפך למנהל איזור A1 בצים, שהביא אותו לשירות ארוך במזרח הרחוק, והיום הוא מנהל לשכת הספנות ורב סרן במילואים. "הגעתי לעבוד בצים דרך הכדורגל, במסגרת סיוע שנתנו לשחקנים במציאת מקומות עבודה. הדרישה שלי ושל רוב השחקנים ששיחקו אז היתה שיסדרו לנו מקומות עבודה כדי שנוכל לשלב בין השניים. רוב השחקנים הלכו לעבוד בנמל, ואותי החליטו לשלוח לצים. לא שאלתי שאלות. למדתי אז בירושלים תואר שני וחיפשתי מקום שאוכל גם לעבוד, גם ללמוד וגם לשחק. מצאו לי מקום בצים למרות שלא ידעתי כלום על ספנות. הלכתי ונשארתי שם 39 שנה. אני שחקן הכדורגל הראשון שהגיש שומה למס הכנסה ב-1971, ומאז לא הפסקתי.
"בשנה הראשונה בהפועל חיפה, שיחקתי ארבעה משחקים בלבד בליגה. היה לי חלום לעלות על הים, כדי למצוא את הפרנסה. התחלתי לסדר את זה בסוף הצבא, כך שיצא באופן משונה שבשבוע של גמר הגביע מול שמשון ב-1966 נסעתי בתור צוער בצי הסוחר לאפריקה, והחמצתי גביע ונסיעת פרס למונדיאל באנגליה באותה שנה.
"להישאר ולהתפרנס מכדורגל זה משהו שבכלל לא היה במערכת השיקולים שלנו. היינו חצי מקצוענים והכדורגל היה זה שהשלים לנו את ההכנסה. אני חושב שהיחיד שלא עבד בעבודה נוספת מחוץ לכדורגל היה מוטל'ה שפיגלר. המשכורת היתה זהה בעבודה בכדורגל ובעבודה מחוץ למגרש, רק שבכדורגל לא שילמנו מיסים.
"כשהייתי חלק מניהול מכבי חיפה בין 1979-1985, עמדתי על זה ששחקנים יעשו עוד דברים - שיילכו לעבוד או ללמוד. בשונה מהפועל חיפה שהיתה שייכת אז להסתדרות והיה קל להם לסדר לשחקנים עבודה, במכבי חיפה המשימה היתה יותר קשה. בסופו של דבר התרומה שלי היא שהצלחתי להכניס שלושה שחקנים של מכבי לעבוד בצים, כולל אחד, יוסי קרמר, שהוא מנהל גדול שם היום".
"יש משהו סיזיפי בספורט, לפעמים הוא נורא חד-ממדי"
דן טורטן (49), שייט מפרשיות 470, השתתף במשחקי סיאול 1988; כיום: אל"מ, טיס קרב, מפקד בסיס חיל האוויר חצור
הסיפור של אל"מ (ודוקטור) דן טורטן הוא כנראה אחד מהמופלאים ביותר ומעוררי השראה עבור ספורטאים, שמסתכלים בחשש על העתיד לקרות להם רגע אחרי הפרישה. הוא זכור לציבור חובבי הספורט כחלק מהצוות "האחים דן ורן טורטן" שייצגו את ישראל במפרשיות 470 במשחקי סיאול 1988, וסולקו על-ידי הוועד האולימפי הישראלי אחרי שנטען כי התחרו בניגוד להוראות במהלך יום הכיפורים. אירועי סיאול והמלחמה המשפטית לטיהור שמם היתה המאיץ לחיפוש הקריירה הבאה: טורטן סיים לימודי רפואה, לאחריהם ניסה את מזלו בגיל מאוחר בקורס טיס, סיים במגמת קרב, והיום הוא מפקד בסיס חיל האוויר חצור.
"עסקתי בשייט מגיל 6, אבל לאורך כל השנים היה לי ברור בהרבה מאוד שלבים בקריירה שיש חיים אחרי זה. כשהגעתי לגיל גיוס החלטתי ללכת לעתודה אקדמאית, בין היתר מתוך הבנה שאצליח לשלב בין הספורט ללימודים. בשנה חמישית ללימודי הרפואה השתתפנו באולימפיאדת בסיאול, הייתי בן 24 אז. כשהחזירו אותנו באמצע המשחקים ווהושענו לחמש שנים, עשינו ניסיון לטהר את שמנו. הגענו עד בית המשפט העליון וזכינו, אבל זה לקח שנתיים וחצי וכשהתאפשר לנו לחזור ולהתחרות כל אחד מאיתנו כבר היה במקום אחר - אחי כבר למד הנדסה כימית בטכניון ואני הייתי לקראת סוף לימודי הרפואה. החשק והתשוקה לעסוק רק בספורט כבר קהו.
"יש משהו מאוד סיזיפי בעיסוק בספורט ולפעמים נורא חד-ממדי. נכון שאנחנו מייצגים את המדינה, ויש משמעות והדגל מתנופף במשחקים האולימפיים, אבל בעיסוקים אחרים אתה רואה משמעויות נוספות עם ממדים עמוקים ויותר גדולים - להיות רופא ולהציל חיים, או להיות טיס ולשמור על המולדת. כולנו בני אדם ומחפשים משמעות, ובתחומים האחרים שלי מצאתי משמעות. אני חושב ששיחק לי המזל, כי אם לא הייתי מורחק אני לא בטוח שהייתי מתנתק מהספורט. אני מאוד שמח שהגורל שלי הביא אותי למקום הזה.
"מי שעוסק בספורט ברמות הגבוהות, כנראה שיש לו מבנה אישיות שמאפשר לו להצליח בדברים אחרים. לספורטאי צמרת בהחלט יש יכולות שיכולות לקחת אותם למקומות אחרים מעבר לספורט".
היו אנשים שניסו ללחוץ עליך להישאר בספורט? "היו בעיקר חבר'ה שאמרו לי מה אתה זורק את הרפואה והולך להיות טיס. פחות ניסו להגיד לי למה אני עוזב את הספורט".
"צריך להיות טיפש גדול להפסיק קריירה של ספורטאי ולא לעשות עם זה כלום"
צבי לובצקי (74); כדורסלן, שחקן בהפועל ת"א וקפטן נבחרת ישראל; כיום: מבעלי בית ההשקעות IBI
לא הרבה יודעים כי צבי לובצקי, אחד מהבעלים של בית ההשקעות IBI, הוא אחד מהכדורסלנים הגדולים בתולדות הפועל ת"א. הוא מדורג שביעי בטבלת קלעי הפועל ת"א בכל הזמנים, ויש לו כ-500 נקודות במדי הנבחרת, שתי הופעות באליפות אירופה, ואף שימש כעוזרו של רלף קליין בנבחרת ישראל. "שלושה רבעים מהאנשים לא יודעים בכלל שהייתי שחקן כדורסל, אני מניח שזה בגלל ששיחקתי בתקופה שלא היתה טלוויזיה. מהיום שהתחלתי לשחק היה לי ברור שזו לא הקריירה שתפרנס אותי. שיחקתי בתקופה שלא שילמו כסף, אפילו את הנעליים אני הייתי צריך לקנות. לכן הדילמה אם להישאר בספורט מעולם לא עלתה. גמרתי לשחק ב-1967. אחר כך התחלתי לאמן קצת בהפועל ר"ג, הייתי עוזר של רלף קליין בנבחרת. אני כלכלן בהכשרתי והתחלתי להתפרנס משוק ההון עוד בתקופה שבה שיחקתי ואימנתי. בשלב מאוד מוקדם בשוק ההון, ב-1973, הקמנו את IBI. יש עוד כמה אנשי כדורסל שנמשכו לשוק ההון, כמו מולי אבישר ורוני בוסני, כנראה בגלל שזה מקום יחסית אינדיבידואלי, תחרותי וצריך בו שכל.
"כשאני מסתכל אחורה, אין לי ספק שהספורט היה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים למרות שזה נמשך רק 8 שנים. עם זאת, צריך להיות טיפש גדול להפסיק קריירה של ספורטאי ולא לעשות עם זה כלום.לספורטאי יש מקדמה גדולה מאוד בקריירה השנייה - מיקי ברקוביץ' היה סוכן ביטוח, והיה יכול לדפוק על כל דלת בזכות הכדורסל. לצערי 90 אחוז מהשחקנים היום מבוזבזים, חלק מהם רעבים ללחם, ובמידה רבה זה באשמתם".
"היה לי חשוב לחבר את העולם הפיזי עם העולם של המחשבה, של ההתעמקות"
שמוליק זיסמן (56); כדורסלן, שחקן במכבי ת"א ובנבחרת, זכה עם מכבי באליפות אירופה ב-1981; כיום: מייסד ושותף בכיר במשרד עו"ד זיסמן, אהרוני, גייר ושות
'
"הקריירה השנייה שלי התחילה עוד לפני הקריירה הספורטיבית. חשבתי להיות עו"ד או ללמוד משפטים עוד לפני שידעתי שאהיה שחקן כדורסל. תמיד דאגתי שלא כל עולמי יהיה הספורט והכדורסל, זה משהו שחונכתי אליו. התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא בזמן שאני משחק במכבי ת"א, ואת המשרד פתחתי כשהייתי שחקן. את פתיחת המשרד והצעדים הראשונים בעולם המשפט עשיתי ב-1983-1984, אלו היו שנים שהייתי שחקן נבחרת. הייתי פחות במשרד וצירפתי חברי ילדות, את ארז אהרוני ויוסי גייר, וחילקנו בינינו את התפקידים. אני המשכתי לשחק, ופיתחתי את המשרד בלוח הזמנים שהתאפשר לי.
"הייתי שונה מאחרים, אין ספק. אני זוכר את צילומי העיתונות מאותה תקופה במכבי כשרואים אותי קורא ספרים בטיסה למשחק בחו"ל או מתכונן לבחינה. מצד אחד, אתה לא נמצא באוניברסיטה ומחסיר המון חומר, ומצד שני אתה מנצל כל זמן פנוי שלא כרוך באימונים פיזיים לנוח ובמקביל להעשיר ידע. אם משהו נפגע זה דווקא הדברים בחוץ - המשרד, משפחה, או בילויים שנפגעו - אבל הרמה שלי כספורטאי לא נפגעה. במכבי ת"א דווקא קיבלו את זה, שמעון מזרחי היה בסדר גמור בקטע הזה והבין את הצרכים שלי. עד היום אני זוכר משחק חוץ של מכבי, כשהאוטובוס עובר דרך האוניברסיטה ובא לאסוף אותי.
"היה לי חשוב לחבר את העולם הפיזי עם העולם של המחשבה, של ההתעמקות. אף פעם לא נתתי לעולם הספורט להיות הדבר היחיד בחיי, תמיד חשבתי ותמכתי בזה שספורטאים צריכים ללמוד. אני זוכר את הפגישה שלי עם המאמן ג'ים קלהון באוניברסיטת קונטיקט בנוגע לנדב הנפלד שאותו ייצגתי אז. שאלתי את קלהון מה נדב הולך ללמוד ואיך תהייה תוכנית הלימודים, והוא שאל אותי 'רגע, אתה לא רוצה לדבר איתי על הקטע המקצועי של הכדורסל?'. היה חשוב לי שנדב יתקדם גם מחוץ לכדורסל. שחקן שהמקצוע שלו זה ספורט, טוב יעשה אם ירחיב את האופקים. זה רק ישפיע לטובה על הספורט, כי ספורט זה הרבה מוח, הרבה קבלת החלטות, ניצול מצבים של היריב. הקטע השכלי לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר, מהקטע הפיזי".
"לא רציתי לרוץ כמאמן אחרי ילדים עם נזלת עד גיל הפנסיה"
עמית לנג (43), ג'ודוקא, השתתף במשחקים האולימפיים ברצלונה 1992; כיום: מנכ"ל משרד הכלכלה, לפני כן סגן ראש אגף התקציבים באוצר
"ההחלטה לעזוב את הספורט התחרותי לא קרתה לי ברגע. התכוננתי למשחקי אטלנטה 1996 על הכרטיס מול גיא פוגל, והייתי בעמדת יתרון מולו לצאת לאולימפיאדה אחרי שבשנה שלפני כן סיימתי במקום החמישי באליפות אירופה. כמה חודשים לפני המשחקים הודיעו לי שאני לא נוסע. זו היתה החלטה פוליטית. הבומבה הזאת סובבה לי את כל צורת המחשבה, כי עד אותו יום כל החיים שלי היו הג'ודו. רק אז הבנתי שלשים את כל הביצים בסל אחד זה דבר רע, כי שום דבר בעצם לא בשליטתך. אז, בגיל 26, התחילה להיווצר אצלי התפישה שאני לא רוצה להישאר בספורט. אני לא נמשך לפוליטיקה של הספורט ולא רוצה לרוץ כמאמן אחרי ילדים עם נזלת עד גיל הפנסיה.
"לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. החלטתי ללכת ללימודי כלכלה, בעיקר בגלל שנמשכתי לכלכלה, מסחר ומנהל עסקים. לא טעיתי בהערכה שלי. היו לי לימודי כלכלה מעניינים ונפתחתי לעולם מרתק. בסיום התואר התלבטתי אם ללכת לניהול בספורט או לצאת לגמרי החוצה, ואז בהתייעצות עם יעל ארד ועוד כמה גורמים - אמרו לי שלחזור לספורט תמיד אוכל. ב-2007 מוניתי לסגן הממונה על אגף התקציבים באוצר.
"הספורט האולימפי תרם לי בקריירה השנייה שלי ללא ספק. זה שהייתי ספורטאי אולימפי והשתתפתי בספורט אינדיבידואלי, עם לחצים לא פשוטים, בנה אותי וסייע לא להתרגש כשעומדים מולי כלכלנים בכירים, לדבר רגוע, לעמוד בכנסת מול שרים. כשהיו שואלים אותי אם אני לא מתרגש או נלחץ, הסברתי שמי שעמד מול 5,000 איש על מזרן ג'ודו בתחרות בטורקיה כשכל הטורקים רוצים שיתקעו לך את הצורה, זה לא מרגש אותו. כשבאים להרוג אותך פיזית, זה כנראה בכל זאת נותן לך משהו.
"במבט לאחור, אני חושב שהספורט בונה המון יכולות. אני יכול רק לייעץ לספורטאים שלא יפחדו, מי שיש לו את היכולות והכישורים האינטלקטואלים - וספורטאי בדרך כלל מודע ליכולות שלו - שלא יפחד ללכת ללימודים ולצאת החוצה מהספורט. מה שכן, אני עדיין מאוד אוהב לראות ג'ודו ועוקב אחרי הקרבות של הספורטאים שלנו. כשהייתי סמנכ"ל בפרטנר ביקשתי מחיים רומנו מנכ"ל פרטנר, שנעזוב את ישיבת ההנהלה ונלך לראות את הקרב של אריק זאבי. עד שהעלנו את הקרב בטלוויזיה אריק כבר היה בחוץ".