עובדה ראשונה: ביום שלישי ייבחרו לעמוד בראש עשרות רשויות מקומיות בישראל אנשים אנונימיים למדי.
עם כל הכבוד לזוכים המאושרים, קרוב לוודאי שרבים מהם לא יהיו מוכרים למרבית האוכלוסיה, אפילו זו שגרה בתוך עירם, למעט שמותיהם ופרצופיהם שכיערו בחודשים האחרונים את חוצות העיר ורחובותיה, בשלטי פרסומת של קמפיין הבחירות.
אפשר כבר להניח שלמועמד שייבחר לעמוד, לדוגמה, בראש ערים חשובות וגדולות כמו הרצליה או פתח תקווה, הכוללות יחד למעלה מ-300 אלף תושבים, אין אפילו תמונה במערכות העיתונים.
עובדה שנייה: עם כל הכבוד לנאמנות הלוקאלית שיש לרבים מהאנשים לעיר ולשכונה שבה נולדו וגדלו, מאות אלפי ישראלים משנים מדי שנה - מאונס או מרצון - את מקום מגוריהם. בשנה שעברה, למשל, על פי הלשכה המרכזית לסטטסטיקה, שינו למעלה מ-260 אלף ישראלים את כתובת יישובם (שלא לדבר על האלפים שעברו לחו"ל).
לנוכח מחירי הדיור הגבוהים, התשתיות שקירבו מעגלים רבים, הצורך לנדוד אחר מקום עבודה, בת זוג וכיוצ"ב, או סתם חיפוש אחרי צורת מגורים מעט שונה מערבבים אותנו שוב ושוב מחדש. אז התל אביבים משכנעים את עצמם שרמת גן או בת ים הן בסך-הכול שכונות של העיר ללא הפסקה, צעירי ראשל"צ מגלים את יתרונות רחובות או יבנה והחיפאים כבר מזמן נפוצו לכל עבר.
עובדה שלישית: הבחירות לרשויות כבר מזמן אינן מפלגתיות. עם כל הכבוד לתקציבים הממשלתיים, התושבים כבר לא מחפשים ראש עיר שיודע להרים טלפון באמצע הלילה לראש הממשלה או לשר הפנים. מבחינתם, עדיף לבחור את זה שיודע למצוא הכי מהר אינסטלטור שיבוא לתקן הצפה ברחוב או בגן.
ודווקא בגלל כל אלה, כאשר גם רוח התקופה קוראת להידוק החגורה, נראה כי כשרה השעה לרפורמה הכי מתבקשת במדינה. אם עשרות אלפים מתושבי יבנה, פתח תקווה או גבעתיים עדיין נבוכים להודות שהם גרים שם; אם לא מעט ראשי ערים חדשים וחלשים בוודאי מבינים שלהיות ראש עיר זו לא בהכרח משרה שתלווה אותם עד הפנסיה; ואם שר הפנים מודע לכך שרוב ראשי הערים כבר לא חייבים לו את משרתם, וממילא גם הוא אינו זקוק להם כדי לבצר כוחו בתוך הממשלה - אולי ניתן, סוף-סוף, לממש את התוכנית הכל-כך מתבקשת, נחוצה ואמיצה לכיווץ ופריסה מחדש של מאות הרשויות המקומיות הפזורות כאן.