בשנות ה-20 של המאה הקודמת פנה ראש העיר המיתולוגי מאיר דיזנגוף ליעקב מוגרבי, מעשירי יהודי דמשק, וביקש את עזרתו בבניית בניין אופרה. בקשה מוזרה לאותה העת שכן הימים היו ימי דלות. ב-1930 נבנה בית קולנוע ובקומה התחתונה הוקם אולם אירועים בו הציגו התיאטראות דאז. על המקום הזה כתב נתן אלתרמן בערגה: "ועד היום יוצא לבי אל הפנס של מוגרבי".
תל אביב יפו הפכה להיות מרכז תרבותי עולמי, והיא חלק בלתי נפרד מחלומם של בוני העיר ומייסדיה. הם ידעו כבר לפני יותר מ-100 שנה שבניינים, מסחר וכבישים לא מעצבים שייכות ונשמה והניחו תשתית שסימנה את העיר כבמה חיה ליצירה חופשית, צעירה ובועטת.
בשנותיו של חולדאי כראש עיר הפכה תל-אביב למקום של התחדשות בלתי פוסקת, העולם מסמן אותה כלב הפועם של ישראל שאף פעם לא נחו, וצעירים מכל העולם באים לחוות מעגל היצירה, והפעילות הסובב בה.
חיי התרבות של תל אביב הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי הארצישראלי, (למען האמת לגבי רבים ומאוהביה ומיריביה הם, הם הנוף הארצישראלי). השנים האחרונות היו טובות במיוחד לצרכני התרבות בתל-אביב. האגף החדש של המוזיאון (ולא חשוב אם אתה מאמין שהבניין תופס את מקומה של האומנות או להפך); בניין הבימה המחודש (גם אם יש מי שמתגעגעים לבניין הישן); האולם המחודש של התזמורת הפילהרמונית (גם אם לא הוכרע הוויכוח אם צריך "קופסת נעליים" כדאי להגיע לאקוסטיקה מרבית); כיכר הבימה המרהיבה שתמיד שוקקת חיים; יחד עם הקאמרי, האופרה, בית ביאליק, מרכז סוזאן דלל, בית לסין, גשר ועוד תל-אביב של ימינו מגשימה את יעודה ההיסטורי להיות המקום שבו קמה לתחייה התרבות העברית.
בימים בהם מרבים לדבר על חשש מירידה מהארץ, והגירת צעירים וטובים לארצות העולם צריך לומר שתל-אביב היא מה שמחזיק צעירים (וגם מבוגרים יותר, כמוני) כאן על חוף, הים התיכון. מול ברלין, וניו-יורק הקוראות לאנשים לבוא ולקחת חלק בחיים המסעירים של עיר שוקקת חיים ותרבות, תל-אביב מציעה חלופה מושכת. אם לא הייתה היה צריך להמציא אותה.
בימים בהם יש ויכוח היכן חונה העגלה המלאה של הציונות; והוויכוח ההיסטורי בין תל-אביב וירושלים, על ציביונה של החברה העתידית ממשיך לעורר עניין ; תל-אביב היא הקלף המנצח של הציונות המקומית, ציונות שאינה משיחית אלא תרבותית.
מיום הקמתה ועד היום תל-אביב מעצבת חלק לא קטן מהתרבות החילונית שנולדה כאן; מהשפה שקמה לתחייה וממשיכה להשתנות מדי יום ל"התאנגלז" ולתקשר עם העולם השטוח; הנוף הים-תיכוני ומדרון יפו שממקם אותנו יותר קרוב לביירות מאשר ללונדון; דרך שוק הפישפשים שהתעורר לחיים וכאשר יושבים בו לעת חצות לא ברור אם נמצאים במזרח או במערב; ובריכת המים האקולוגית ליד בניין העיריה עם חבצלות יפיפיות שפעם חשבנו שאי אפשר יהיה לראות פה.
כאשר מסתכלים סביב קל לראות כמה קשה לשמר את המורשת התל-אביבית הזו. כמה צריך להשקיע כדאי שתל אביב תמשיך להיות, עיר אחרת, ממזרית, פתוחה יותר מכל עיר ישראלית אחרת, צבעונית יותר, ומושכת יותר מהרבה ערים דומות לה בעולם, וגם לומר תודה למי שמאפשר לנו לרכוב על אופניים ירוקים ולראות את כל אלו.