"בטרם היבחרו לראשות העירייה, נקלעה קבוצת לחיאני לקשיים כלכליים, וחובותיה לבנק המזרחי עמדו על סך עשרות מיליוני שקלים. לחיאני ואשתו דורית היו ערבים אישית כלפי בנק המזרחי לחובותיה של קבוצת לחיאני". שני משפטים לאקוניים, מתוך הכרעת הדין של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - מספרים סיפור עגום מאוד.
ב-2003, לפני כעשור, התיישב על כס ראש עיריית בת-ים אדם השקוע - הוא ומשפחתו - עד צווארו בחובות. מאז ועד היום אמור היה אותו ברווז צולע לא להתפתות לקבלנים, יזמים, בעלי עסקים, קמעונאים קטנים וגדולים ובעלי אינטרסים אחרים - ולנסות לסגור את חובותיו האישיים בסך של כ-33 מיליון שקל מעבודה נטו, תוך שהוא נמנע בקנאות מכל שימוש במנוף הקרוי "ראש העירייה".
בכל הכנות, לא בטוח שאני הייתי עומד בזה.
לפי כתב האישום, לחיאני כשל לכאורה לפחות ב-4-5 מקרים בעבירות של לקיחת שוחד, הפרת אמונים, פעולות ברכוש אסור בידיעה שהוא רכוש אסור ושבועת שקר. עבירות קשות, מקוממות, שקשה להבין איך מי שאפילו נאשם (נאשם, לא מורשע) מעז להמשיך להתמודדות על כהונה נוספת.
הזיע כאחד האדם
ועדיין, הכול צפון בשני המשפטים הפותחים. אדם בחובות, אסור שייבחר ויכהן במשרה ציבורית. היה מקום לחשוב על זה ב-2003, כשלחיאני הפציע בשמי בת-ים. גם עכשיו, ב-2013, לא מיותר ולא מאוחר.
לחיאני, אומרים אוהדיו, הוא ראש עיר שהיטיב עם בת-ים, עם תושביה. הוא שינה את תדמית העיר, שדרג את הטיילת והעלה את מחירי הדירות בעיר. טוב ויפה, אבל בלילות, במיטתו, לחיאני היה גם בעל חוב עצום לבנקים - והזיע כאחד האדם. נסיבות חייו ועסקיו הציבו אותו בעמדה שבה הפיתוי כמעט בלתי אפשרי לריסון. וזה, עם ובלי בג"ץ, אמור להדליק אי אלו נורות אזהרה, גם בעיני בני עירו. האם זה המצב? כנראה שלא. מחר נדע.