1. התכונה הכי בולטת בחברה הישראלית היא להשמיץ את כל מה שישראלי. נסיעה לירושלים אתמול (ב'), ערב הבחירות המוניציפליות, המחישה את זה באופן מושלם. הרבה לפני שהצלחתי לנחות באצטדיון טדי המורחב והמרהיב, נתקלתי בשלטי חוצות ענקיים הזועקים את הסלוגן המוביל בקמפיין של רו"ח משה ליאון, המועמד לראשות העיר שמריצים אביגדור ליברמן ואריה דרעי: "ירושלים: ארנונה כמו במנהטן, שירותים כמו בדמשק". נכון, גם בעולם הגדול פוליטיקאים נוהגים להשליך בוץ. אבל הבעיה בישראל היא שרוח האנטי השתלטה כבר מזמן על כל חלקה טובה.
גם הכדורגל הישראלי לא מצליח לחמוק מהגורל האכזרי הזה, בדרך כלל בצדק. אבל דווקא בגלל כל זה, כשמתרחש משהו כל כך יוצא דופן כמו מה שקרה במחזור השישי של ליגת העל לעונת 2013/14, חייבים להבליט אותו, ואם נמשיך רגע לדבוק ברוח הירושלמית - לשים אותו על ראש שמחתנו: קהל של כ-65 אלף איש מגיע למגרשים במחזור אחד, ככל הנראה שיא כל הזמנים בכדורגל הישראלי (בעבר ספירת הצופים לא היתה מדויקת כמו היום).
המספר הזה מרשים פי כמה, על רקע העובדה ש-16 אלף אוהדי מכבי ת"א הגיעו למתקן המכוער בר"ג, ביום ראשון, לחזות במשחק שלהם מול נפולת הנמושות של עירוני רמה"ש; ש-8,500 הגיעו למתקן עלוב נוסף, וסרמיל הבאר שבעי שכבר לפני 15 שנה היה מגרש מיושן ומתפרק; וכמובן, כמעט 30 אלף אתמול בטדי, כשבהערכה גסה שליש מהם, לכל הפחות, אינם ירושלמים, כאלו שמסע התלאות הלוך-חזור לא הרתיע אותם.
אם מזכירים שגם הנבחרת, למרות קמפיין כושל הצליחה להביא לאותה מכלאה בר"ג מעל 20 אלף איש מול אזרבייג'אן ולוקסמבורג (ו-38 אלף מול כריסטיאנו רונאלדו) - מבינים די בבירור: הישראלים צמאים לכדורגל ישראלי. ולא, לא הכל כאן פח.
2. ברמת המיקרו, רן בן שמעון לא אשם בהפסד של הפועל ת"א אתמול. רב"ש יכול לצפות מאיתי שכטר, חלוץ שמחזיק בחוזה של 3 מיליון שקל לעונה, לעשות את העבודה שלו: לנצל אחד מתוך ארבעה מצבי כיבוש טובים שהוא מגיע אליהם ב-90 דקות. הוא גם יכול לבנות על גילי ורמוט, עוד שחקן של 3 מיליון שקל, שאחרי שהצליח להשאיר את הפציעות מאחוריו - יתרום סוף-סוף איזה שער או בישול בהופעתו הרביעית בהרכב של הפועל העונה. ציפיות לחוד, מציאות לחוד: למרות שניכר אמש שהפועל הוכנה בצורה פנטסטית למשחק מול בית"ר, טקטית ומנטלית, היא ירדה מנוצחת בשל היעדר רגל מסיימת. אפילו במחצית השנייה, הפחות טובה שלה - השוער בוריס קליימן לא נאלץ ליפול על הדשא.
ברמת המאקרו, רב"ש, עם שמונה נקודות מתוך 18, חתום על פתיחת העונה הכי גרועה של הפועל ת"א בחמש השנים האחרונות. הרזומה שלו התלכלך גם עם הכישלון בהעפלה אל שלב בתים אירופי, הישג שהמועדון הגיע אליו בשש מתוך שבע השנים הקודמות. רב"ש, נזכיר שוב, לא קיבל ירושה - אלא קבוצה כחומר ביד היוצר: הוא צירף להפועל 14 שחקנים חדשים.
אפשר לצפות מרב"ש שלא ייפול דווקא במקומות בהם מורו ורבו אברם גרנט היה מאסטר - ההצגה לתקשורת. זה לא קורה. ההצהרה שלו אתמול לפיה "הכוונה של הפועל השנה היא לא להתחרות במכבי", לא משדרת את המסר הנכון. הפועל לא אמורה לקחת אליפות כשהיתרונות של היריבה העירונית עליה הם הרמטיים; היא כן חייבת, עם תקציב של למעלה מ-50 מיליון שקל, לפחות לנסות להתמודד.
כל זה לא אומר שהכיסא של רב"ש התחיל לרעוד, אבל הקהל של הפועל דומיננטי ומכתיב את סדר היום במועדון הזה, ובעבר זרק מאמנים שהיו סמלים (סיני, לנדאו, אבוקסיס) ומאמנים מעוטרים (קשטן). רב"ש זקוק בדחיפות לטוויסט בעלילה שלו, אחרת גורלו לא יהיה שונה.
3. אלי טביב לא התבייש להצהיר בקיץ ב"יציע העיתונות" בערוץ הספורט שהוא הרוויח כסף מהכדורגל הישראלי. למה בעצם שיתבייש? הבושה צריכה להיות של הבקרה התקציבית, שבה מעולם לא נרשמה משיכת כספים של טביב, ושל הגוף המפעיל אותה - ההתאחדות לכדורגל.
בכל אופן, טביב הפיקח הבין אחרי יומיים וחצי בבית"ר איזה פוטנציאל רווחים גדול יש במועדון הזה. עם חנופה נכונה לארגון הכהניסטי לה פמיליה ("מדובר באנשים טובים"), עם פיטוריו של שנוא האוהדים איציק קורנפיין, ועם רטוריקה על החזרת הרוח הבית"רית - חיבר טביב בחזרה את קהל ההמונים למועדון, אחרי שסע הצ'צ'נים הגדול של העונה הקודמת. אם יצליח טביב לשמור על המומנטום במשחק הבית הבא מול בני יהודה, הוא יעלה על הדרך הנכונה להמשך הביזנס המצליח שלו בליגת העל.