הרעיון של הקמת בנק חברתי נראה מצוין "על הנייר" - בנק שבעלי המניות שלו הם הלקוחות, ולכן האינטרס המרכזי של הבנק הוא לדאוג ללקוחות שהם גם בעלי השליטה. איך מתבטאת הדאגה ללקוחות? הבנק גובה עמלות נמוכות. אולם חשוב מכך - מרווחי הריבית שלו נמוכים. כלומר, הציבור יקבל יותר ריבית על הפיקדונות וישלם פחות על האשראי, לעומת המצב כיום בבנקים.
מודל זה קיים כיום בעולם, ואפילו בארה"ב הקפיטליסטית קרוב ל-100 מיליון תושבים חברים בבנק קואופרטיבי. כתוצאה מכך, אפילו עולה השאלה, איך לא קם בנק חברתי? אלא שבדרך למהפכה מחכים ל"אופק", המתעתדת להיות הבנק החברתי הראשון, לא מעט משוכות לעבור.
ישנם עדיין מספר נושאים מהותיים לא סגורים מול בנק ישראל - מה יהיו דרישות ההון, האם ניתן יהיה לפתוח חשבון באינטרנט או שהלקוח יצטרך להגיע לסניף ועוד סוגיות שונות. אולם נתמקד כעת בסוגיית גיוס הכסף להקמת הבנק.
מכיוון שאין בעל שליטה בעל כיס עמוק שיזרים עשרות מיליוני שקלים להקמת הבנק, מסתמכים בבנק החברתי בגיוס הכסף מ"גברת כהן מחדרה". אלא שעם ישראל לא אוהב לשלם. יוקר המחיה מביא את הציבור לחפש דרכים שונות לחסוך. תראו איזו סערה גרמה רשת הקפה קופיקס, רק כי הציעה קפה ב-5 שקלים.
האם בתרבות הצריכה הנוכחית, שמחפשת את המחיר הנמוך, יסכימו אנשים לשלם סכום לא מבוטל של 3,000 שקל רק כדי שבעתיד יוכלו לקבל שירותי בנקאות זולים? עם כל הטינה שיש לציבור הישראלי כלפי הבנקים, לא בטוח שאנשים ימהרו לשלוף את הסכום, מה עוד שקיים סיכון שהבנק לא יוקם, וסך של 1,000 שקל מהסכום ששילמו יתאדה לו.
ב"אופק" מתכוונים לפנות לשכבות מבוססות יותר, בני 45-65, שישקיעו בבנק בעיקר בשביל הילדים שלהם, שנאבקים ביוקר המחיה. האם "אופק" תעמוד ביעד השאפתני ותגייס 30 אלף איש שישקיעו 3,000 שקל? התשובה אינה טריוויאלית, וחובת ההוכחה מוטלת על "אופק" ועל דורון שורר העומד בראשה.