"בנאדם... אני מתגעגע לפרסומות עם הווליום שהיה גבוה יותר מהתוכניות עצמן... אני מתגעגע לאיך שהיו מודיעים לך שהתוכנית צולמה בפני קהל חי... אני מתגעגע לאיך שהיינו מתאספים במטבח עם אריחי הדמקה מול הקופסה של סוני, עם הקליטה שהייתה רגישה לתנועת מטוסים, ולנחור בבוז מול הריקנות המסחרית של הברודקאסט... אני מגעגע לתוכניות עם המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלה שהיית יכול לצפות בהן ולדעת מראש מה אנשים יגידו עליהן למחרת".
(דיוויד פוסטר וואלס, "Infinite jest", הוצאת "ליטל, בראון", 1996)
דיוויד פוסטר וואלס מטפטף אל המדפים בארץ במתינות בריאה של וסת אינפוזיה, ונראה שטובי המתרגמים והעורכים כבר עמלים על גרסה עברית לאופוס מגנום שלו, הרומן הקלידוסקופי עב הכרס ועתיר הדמויות, "infinite jest". יש בו את כל מה שמאפיין את רעיונות הליבה של וואלס: התמכרות, טניס, סגידה, תקשורת, טניס, בידור, בחירה וטניס. בידור ובחירה הם המעניינים ביותר, אולי מפני שהם הנבואיים ביותר.
בעתיד הלא רחוק של הרומן - שנכתב, נזכיר, לפני 18 שנים - כבר אין שידורי טלוויזיה, אלא מעין "מחסניות" (חיזוי של הדיסק-און-קי?) ודיסקים שהופצו באופן ספונטני על-ידי התאגיד בעל השם השנון "אינטרלייס טלאינטרטיינמנט". שאלת הבחירה, שוואלס עסק בה רבות, הגיעה אל צרכני הטלוויזיה. מעכשיו הם יכולים לבחור את הבידור שלהם, ועל-פי וואלס זוהי מציאות מסויטת למדי. אנחנו עוד לא שם, כמובן, אבל האבולוציה הטלוויזיונית המואצת מתווה דרך שמתקרבת לעקרון הבחירה בצעדי ענק.
הנה תקציר הפרקים הקודמים: עד המצאת הווידיאו שלטו הרשתות הגדולות ביד רמה. בכל פרק של סדרה פופולרית הרחובות היו ריקים, המשפחה המודרנית התאספה סביב האח הטכנולוגי. אחר כך הגיעו ספריות הווידיאו וה-DVD, ובמקביל החל ערוץ HBO להוות אלטרנטיבה תוכנית. האינטרנט לקח את כל העסק צעד ענק קדימה, עם תופעת הפיראטיות ושיתוף הקבצים.
ב-1997, כשנה בלבד לאחר הופעת הרומן של וואלס, הוקמה הספרייה הווירטואלית של נטפליקס. לאחר מכן הגיעו ה-VOD והממירים המקליטים, ובמישור התוכני המקביל החלו ערוצי כבלים אחרים כמו שואוטיים, AMC ו-Starz להוות אלטרנטיבה ל-HBO עצמה. הקפיצה הגדולה הבאה הגיעה מנטפליקס בשנים האחרונות, כשהחלה להפיץ סדרות מקוריות, כמו "לילהאמר", הדרמה הפוליטית "בית הקלפים" וסדרת בית הכלא הנשי "כתום הוא השחור החדש".
עם 31 מיליון מנויים (יותר מכל ערוץ כבלים אחר), נטפליקס מגשימה באופן הקרוב ביותר את הנבואה של וואלס: אין יותר שעות צפייה, אין יותר פרסומות, אין יותר רייטינג, אין יותר אירועים טלוויזיוניים. שיחות הברזייה עדיין קיימות, אבל האופי שלהן השתנה מ"ראית אתמול?" ל"ראית את כל העונה של...?".
בפרק השני של "כתום הוא השחור החדש" יש אפילו רמיזה לעניין הזה, כשהאסירה הצפונבונית פייפר דורשת מהארוס שלה שלא יעז לצפות בשידורים של "מד מן", הלהיט הקודם שהפיקה ליונסגייט. "נעשה בינג'-וואצ'ינג כשאחזור", היא אומרת לו, בהתייחסות לתופעה החדשה של צפייה רציפה (מהמילה binge, שהיא בולמוס, צריכה מוגזמת של שתייה או אכילה). כאשר הוא בסוף מתפתה לצפות ב"מד מן", הוא שם את התמונה הממוסגרת של פייפר עם הפנים למטה. צפייה בסדרת טלוויזיה בזמן שידורה, אפוא, היא חטא חמור יותר מבגידה.
שינויים בהרגלי הצפייה
סנדרה סטרן, ראשת מחלקת הטלוויזיה של חברת ההפקה ליונסגייט, הייתה בכל אחד מהשלבים האלה. החברה שלה הפיקה את הסדרות שאתגרו את HBO בכבלים - "העשב של השכן" (עבור ערוץ שואוטיים), "מד מן" (AMC) ו"בוס" (Starz), ולאחרונה הפיקה עבור נטפליקס את "כתום הוא השחור החדש".
"בינג'-וואצ'ינג היא בהחלט תופעה", סטרן מסכימה בראיון עמה, "אבל זה לא שחור ולבן. דיברתי אתמול במקרה עם ראשת נטפליקס, והיא אמרה, 'נכון, יש המון דיבור על בינג'-וואצ'ינג, אבל אנחנו לא אומרים לאנשים לעשות את זה. אנחנו רק אומרים לצופים שלנו, אנחנו מביאים לכם את הסדרה כולה, הנה היא, תעשו עם זה מה שאתם רוצים, תבחרו אתם באיזה אופן לצפות'. הנתונים מראים שכ-75% מהצופים רואים שניים-שלושה פרקים בבת אחת, אבל אחוז גדול מהקהל עדיין צופה פעם בשבוע".
זה מאוד משחרר מצד אחד, אבל באיזשהו מקום זה גם מותיר חלל מסוים: אין יותר למה לצפות. כשעובר עליך יום משעמם בעבודה, אתה כבר לא יכול להגיד לעצמך "נו, לא נורא, היום נדע מה קורה ב'אבודים' או ב'משחקי הכס'".
"אז תן לי לספר לך משהו: מישהי מהמשפחה שלי, אישה בשנות ה-50 לחייה ולא כזו שרואה הרבה טלוויזיה, סיפרה לי שהיא ובעלה החליטו שיום שני בערב זה היום שבו הם צופים ב'כתום זה השחור החדש'. הם עושים מזה דייט-נייט. זה האיוונט שלהם. מצד שני, אני למשל מסוגלת לצפות בעונה מלאה במשך לילה שלם. שתי הבחירות האלה הן ראויות, אבל מה שיפה בנטפליקס הוא שהם נותנים לקהל שלהם לבחור.
"אני לא רוצה לעשות פרסומת לנטפליקס, אבל אני כן אגיד לך שאני צופה הרבה יותר בטלוויזיה עכשיו מאשר לפני זה. עבורי, אישית, זה היה מפני שאני אדם עסוק, ואני מגיעה לפעמים הביתה בעשר בלילה, ואני רוצה להיות מסוגלת לצפות בזמן שנוח לי. וזה מודל שאנשים בתעשייה מסתכלים עליו. הרשתות מנסות למצוא דרכים לשמור על הטלוויזיה המסורתית ועדיין למשוך קהל, בעיקר קהל צעיר, שהתרגל לדברים אחרים. הם מנסים זאת בכל מיני דרכים".
- למשל?
"למשל, עונה ברשתות הגדולות זה מינימום של 22 פרקים, והם ישדרו 3-4 פרקים ואז שידורים חוזרים, ככה עד סוף העונה. ב-FOX כבר חרגו מהשיטה הזו עם הסדרה בכיכובו של קווין בייקון, 'The Following'. הם הפיקו 15 פרקים במקום 22 ושידרו אותם בכל שבוע בלי הפסקה. מעבר לזה, נראה שהרשתות הגדולות מנסות להחזיר את ה'איוונט' הטלוויזיוני, משהו שלא היה אצלן הרבה שנים. FOX ו-NBC חוזרות עכשיו למתכונת המיני-סדרה כדי ליצור איוונט, איזו סיבה שתגרום לאנשים לראות".
- נשמע כמו מעט מדי מאוחר מדי.
"טוב, אתה יודע מה אומרים, ככל שדברים משתנים כך הם נשארים אותו דבר. תמיד יהיה מקום לטלוויזיה המסורתית. תמיד יהיה קהל שאוהב לצפות באופן הזה. העניין הוא שהקהל הזה מתבגר, ויש קהל חדש, צעיר, עם צרכים חדשים. הרשתות הגדולות נלחמות עליו, אבל אלה דברים שמאוד קשה לחזות, כי טלוויזיה עושים שנה קדימה. אי-אפשר לדעת לאן העולם הולך".
- עושה רושם שהטלוויזיה המסורתית לא יודעת איך להתמודד עם זה, או פשוט לא רוצה. למשל באמי - "בית הקלפים" הייתה אמורה להיות הסדרה הראשונה של נטפליקס שזוכה בפרס הדרמה הטובה ביותר. אז נתנו פרס לבמאי דיוויד פינצ'ר ועוד שני פרסים פחות משמעותיים, והסדרה הזו הייתה המאוכזבת הגדולה של הטקס. זה כאילו התעשייה המסורתית ניסתה לשדר מסר כמו "כן, עשיתם עבודה טובה, אבל אנחנו עוד לא שם".
"אני לא בטוחה. לפני 5 שנים, העונה הראשונה של 'מד מן' זכתה באמי, וזו הייתה הפעם הראשונה בתולדות התעשייה שדרמה בכבלים זוכה. 5 שנים לאחר מכן לא הייתה בין המועמדות דרמה אחת שלא הייתה של הכבלים. זה קרה מאוד מהר. זה משמעותי מאוד ש'בית הקלפים' הייתה מועמדת, והיא לא זכתה פשוט מפני שהאנשים שהצביעו פשוט בחרו בתוכנית שהם אהבו יותר".
- את לא חושבת שנוצר כאן מצב של "בועה" קריאטיבית? מצד אחד, זה הדבר הכי קרוב לעידן הזהב של הטלוויזיה, המון סדרות משובחות מופקות, ומצד שני, אנשים מחסלים עונות שלמות בשבוע אחד. בסוף יהיה קשה להדביק את הקצב של הצורך ושל הרף הגבוה.
"תראה, נטפליקס מצליחה מבחינה קריאטיבית עם הסדרות שלה כי היא מסוגלת, כמו אמזון וכמו אייטיונז, לדעת ולנתח ה-כ-ל עליך. באמזון, כשאתה קונה ספר, הם ישלחו לך המלצות ל-5 ספרים נוספים וירכיבו לך פרופיל קורא למטרות שיווקיות. יש להם הרבה מאוד מידע על הבחירות שלך. זה דבר אחד. דבר שני, אני אתן לך דוגמה מהדבר הכי חם היום בטלוויזיה - 'שובר שורות'. שלוש העונות הראשונות של 'שובר שורות' קיבלו קהל צנוע יחסית, ואז העונות עלו בנטפליקס, ואנשים עשו בינג'-וואצ'ינג והדביקו את העלילה, ואז הקהל הזה המשיך בצפייה 'רגילה' של העונה הרביעית.
"לנו בליונסגייט הייתה אותה התנסות עם 'מד מן': ב-3 העונות הראשונות זה היה צנוע, ואז זה עלה בנטפליקס וזה משך את הקהל. אני יודעת מחברים וממשפחה, שאנשים היו אומרים 'שמעתי הרבה על 'מד מן', אבל אף פעם לא ראיתי את זה, ועכשיו אני אדביק את זה בנטפליקס'. אז במובן הזה, כל שיטות הצפייה החדשות דווקא מסייעות לערוצים".
- אז יש את נטפליקס, ועכשיו גם טלוויזיות חכמות, ועוד מעט גוגל TV ואפל TV, ואפילו הרשתות המסורתיות הקימו את Hulu, שמצליחה באופן כזה שהיא כבר פוגעת במי שיצר אותה. לאן כל זה הולך?
"קשה לדעת, כי עדיין אין מספיק מידע".
סופו של הפיילוט
ב"כתום הוא השחור החדש" נטפליקס לא רק יצרה גישה חדשה לצפייה, אלא גם להפקה. בינג'-פרודוסינג, אם תרצו. הם הזמינו את הסדרה בשלמותה מליונסגייט בלי פיילוט, על בסיס פיץ' מפורט מאוד שתיאר מה הולך לקרות בכל פרק ופרק. חתיכת הימור.
"טוב", סטרן מחזירה אותי אל הקרקע, "היה את הספר, והפיץ' היה מאוד מפורט, ומי שפיתחה את הסדרה היא היוצרת של 'העשב של השכן', אז הרשת הכירה את האיכויות שלה, אז הם הלכו על זה".
- גם את "בוס" הפקתם בלי פיילוט.
"נכון".
- וזו סדרה שהמבקרים לא ידעו בדיוק איך לאכול ושבסופו של דבר בוטלה אחרי שתי עונות. אולי זה משהו שאפשר היה לעלות עליו בשלב הפיילוט?
סטרן מתחמקת באלגנטיות, ומספקת כפיצוי שיעור קצר במהות הפיילוט: "יש בזה יתרונות וחסרונות. לדעתי, יש הרבה יתרונות לתהליך של הפיילוט, במובן הזה שמדובר בכלי שיווקי יותר מאשר דיאגרמה של המוצר הסופי. זה כמו שתבנה אבטיפוס של מכונית לפני שאתה בונה את המכונית עצמה. אתה זוכה לראות מה עובד ומה לא עובד ויכול לעשות תיקונים, וזה משהו שאתה לא יכול לעשות עם סדרה מלאה, שבה אם זה לא עובד, אתה על 'רכבת נוסעת'.
"מצד שני, יכול להיות לך פיילוט מצוין אבל זה לא אומר שתהיה לך סדרה טובה. 90% אחוז מהפיילוטים לא הופכים בסוף לסדרה. אם יש לך כבר סדרה שלמה מוכנה, לא בזבזת כסף לשווא כמו שעשית עם הפיילוט: הרי יש לך כבר תסריט, צוות, שחקנים, הוצאות הפקה, ובמקרה הכי גרוע, יש לך משהו שאתה יכול למכור בעולם, או לשחרר בווידיאו, או ברשת, מה שאתה לא יכול לעשות עם פיילוט בלבד. ולכן, מנקודת המבט של האולפנים, הם יכולים להשקיע בזה יותר כסף כי הם יודעים שלא משנה מה יקרה, הם יוציאו משהו מזה. בפיילוט זה גם כסף מבוזבז וגם יש לך פחות להשקיע".
- והגישה שלכם היא לדלג על שלב הפיילוט.
"לא רק אצלנו. רואים יותר ויותר מקומות שמדלגים על השלב הזה. Starz, למשל, כבר אימצו את הדגם הזה ויש עוד רשתות שהולכות ישירות לסדרה, אבל כל אחת עושה את זה באופן אחר. יש לנו, למשל, סדרה חדשה על 'פרויקט מנהטן', היצירה של פצצת האטום, משהו מרתק, שאנחנו מפתחים עבור רשת הכבלים WGN America, ויש לנו את כל הסדרה. לא רק פיילוט. אז הם יכלו לראות לאן הסדרה הולכת, ואני חשבתי שזו הייתה דרך מאוד טובה לעשות את זה".
- יש אצלכם בליונסגייט עוד משהו מסקרן, שהזכרת פעם בראיון ל"הוליווד ריפורטר". אמרת שהעובדה שאתם קטנים מאפשרת לכם "הפריה צולבת" (התרגום המדויק יותר, הוא "האבקה צולבת", cross pollination) בין מחלקת הקולנוע למחלקה שלך. תסבירי בבקשה.
"זה מאוד פשוט. יש המון יתרונות, עבורנו, בלהיות קטנים. אנחנו יכולים להיות ניידים יותר ולפנות ליותר כיוונים במקום לעבור עשרה מוקדים של אישורים, כפי שדרוש בחברות הגדולות. מעבר לזה, זה נותן לנו יתרון בפיתוח של סדרות טלוויזיה מבחינת קשרים וחומרים. למשל, היה סרט סקנדינבי מסוים שמחלקת הקולנוע שלנו רצתה לעבד, אבל מאחר שהמחלקות שלנו קרובות ושומרות על קשר רציף, דיברנו על זה בינינו והבנו שזה יכול להיות טוב לטלוויזיה, ובאמת אנחנו עובדים על זה עכשיו מול HBO.
"בנוסף, יש לנו בפיתוח פרויקט המבוסס על סרטי האקשן 'בלתי נשכחים', שהם סרטים של ליונסגייט, ואנחנו עובדים עם רשת טרנר על סדרת אנימציה המבוססת על סרטי 'הרולד וקומאר' של מחלקת הסרטים שלנו. אנחנו גם עובדים עכשיו על רימייק ל'תינוקה של רוזמרי', ופה בא לידי ביטוי הקשר ההדוק עם מחלקת הקולנוע, כי ראש המחלקה הכיר את רומן פולנסקי וקישר בינינו. באולפן גדול, המחלקות מאוד נפרדות, כך שקשרים כאלה לא יהיו אפשריים. כולם מדברים על סינרגיה, אבל האולפנים הגדולים פשוט גדולים מכדי באמת לעשות את זה".
תיאוריית הקשרים
סטרן, יהודייה ילידת ברוקלין המתגוררת בלוס-אנג'לס, נכנסה אל עולם הבידור לא מהדלת הקדמית או האחורית, ולא מהחלון - אלא דרך חור בתקרה. "אני זוכרת שלמדתי ספרות", סיפרה בראיון ל'הוליווד ריפורטר' (במסגרת רשימת מאה הנשים החזקות בהוליווד של 2011. בדירוג של 2012 היא קפצה ממקום 95 למקום 72). "הייתי בת 21 ואמרתי לעצמי, 'מה חשבת לכל הרוחות?! את בחיים לא תצליחי להתפרנס מזה!'". אז היא השלימה תואר במשפטים מ-UCLA ונחתה במחלקה המשפטית של אולפני קולומביה, ומשם לפיתוח במחלקת הטלוויזיה של החברה. ב-2003 עשתה את המעבר לליונסגייט הצעירה והקטנה יחסית.
סטרן תנאם בכנס INTV של קשת. זו הפעם השנייה שהיא משתתפת בכנס, ומתברר שהיא ביקרה בארץ פעמים רבות בעבר. "אחי חי במשך שנים רבות בזיכרון יעקב, אז הייתי מגיעה לישראל כמעט כל שנה כדי לבקר אותו", היא מספרת. "ובכמעט 40 שנה של ביקורים ראיתי את המדינה הזו משתנה לי מול העיניים. כשאחי עבר לזיכרון היו שם רק כמה וילות ויקב, והיא הפכה לקהילה פורחת. וכשהייתי בכנס בירושלים בשנה שעברה, מאוד הופתעתי לראות מלונות גדולים ומסעדות לא כשרות, שלא זכרתי שהיו כאן פעם. הרבה השתנה. נווה-צדק בתל-אביב, למשל, אני זוכרת שלא היה שם כלום, ועכשיו היא מזכירה לי אזורים כמו סוהו בניו-יורק".
- מה את חושבת על מה שעבר על הטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות?
"זה מעניין. לפני הרבה שנים הטלוויזיה הישראלית הייתה בעיקר אמריקאית ובריטית. היום היא מאוד מגוונת, והישראלים עושים דברים שעוברים היטב אצל הקהל האמריקאי, ואני חושבת שהם עושים עבודה טובה למדי, בוודאי עם 'חטופים' שעליה התבססה 'הומלנד', ועם 'בטיפול' שעובדה ב-HBO. אלה סדרות שמתחברות לקהל האמריקאי".
- את "חטופים" כמעט אי-אפשר היה לזהות ב"הומלנד".
"טוב, הגרסה הישראלית דיברה באופן מאוד חזק לנושאים שעל סדר היום בישראל. חבר טוב שלי שראה את 'חטופים' עם כתוביות סיפר שהוא נהנה מזה יותר מאשר 'הומלנד'. זה מאוד שונה ויכולת לראות באיזו מקום נדרש העיבוד, אבל הבסיס עצמו נשאר דומה".
- את חושבת שמתישהו אמריקאים יראו סדרות מקוריות עם כתוביות, ולא רק מעובדות?
"בעיקרון, אמריקאים לא קוראים כתוביות והם לא צופים בסדרות מדובבות. אז כמעט תמיד יצטרכו לצלם את זה מחדש. אבל זה תהליך. למשל, במשך הרבה מאוד זמן אמריקאים לא צפו בשחקנים עם מבטאים, אז שחקנים בריטיים, לדוגמה, נדרשו לאמץ את המבטא האמריקאי. היום זה כבר השתנה. אנחנו עושים עכשיו פיילוט בלונדון, כולו עם שחקנים בריטיים, עבור טלוויזיה אמריקאית, וזה בסדר. זה עובד. מה שכן, אמריקאים עדיין לא צופים בסדרות זרות מקוריות. 'בטיפול' עבדה כי אלה היו סיפורים מאוד אישיים - זו שפה אוניברסלית. אתה מתרגם רגשות".
- עם העיבוד שלכם ל"פלפלים צהובים" זה עבד פחות.
"נכון. ואני אגיד לך למה. הפקנו את הסדרה עבור 'לייף טיים נטוורק', שזו רשת עם אוריינטציה נשית. רשת מאוד רצינית, רכה מאוד, וכל הטקסטורה המחוספסת שהייתה ב'פלפלים צהובים', הניואנסים, המשפחה, הלכה לאיבוד. הכותבת שכתבה את הפיילוט עשתה בעבר סדרה על ילד אוטיסט, והיא התמקדה בילד, ולא בדרמה המשפחתית. זאת הייתה טעות".
- יש פורמטים ישראליים שקניתם.
"רכשנו מקשת את 'נראה אותך' ('deal with it'), וזה הלך מאוד טוב. יש עוד כמה דברים בקנה, תוכנית ריאליטי אחת ותוכנית מתוסרטת אחת".
- איזו סדרה שלכם היית רוצה לראות בעיבוד ישראלי?
"'בוס' יכולה להיות אדפטציה מושלמת בישראל, שבה הפוליטיקה היא מאוד רלוונטית לאדם הממוצע. יש בה מנהיגים פוליטיים חזקים. אגב, מכרנו אותה ברוסיה".
תוחלת החיים של השיחה עם סטרן מתקצרת משמעותית כשמגיעה בשורה על משבר קטן על הסט של איזו סדרה שמצלמים בהונגריה. יש לי עוד שאלות רבות, אבל אני מבין שזה הזמן להשליך את כל שקיות החול שנותרו בכדור הפורח של הריאיון הזה, כדי להשאיר אותו באוויר רק עוד כמה דקות. אז אני שואל אותה את השאלה שהיא תישאל לא מעט במהלך הכנס: איך עושים פיצ'ינג טוב.
"אנסה לענות בתמצות: הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות, וזה ממש לא עניין של מה בכך, זה למצוא סוכן טוב עם קשרים. ההפקה שלנו על 'פרויקט מנהטן' התחילה בתסריט שהגיע דרך סוכן שאנחנו סומכים על טעמו. אני מקבלת בכל יום כמה תסריטים מאנשים שהם אולי מאוד מוכשרים ומאוד חכמים, אבל אין להם קשרים, ואנחנו הרי לא יכולים לקרוא את כולם. חשוב גם להיות פיזית בהוליווד. אני אספר לך סיפור: נסעתי בכביש יום אחד, ופגעתי במישהי מאחורה. יצאנו והחלפנו פרטים, והבאתי לה את כרטיס הביקור שלי, והיא אמרה: 'הו, את בליונסגייט, הנה, את יכולה לקחת את התמונה שלי?'. היא הייתה שחקנית, והיה לה את זה בבגאז'".
אנחנו מסיימים את השיחה עם הטיפ הזה, אני מודה לה, ורושם לעצמי לבדוק את לוחית הרישוי של הרכב השכור שלה כשתגיע לישראל.