מי רצח את ג'יי.אר? בפרק הסיום של אותה עונה של "דאלאס" בתחילת שנות ה-80, מדינה שלמה ישבה מסוקרנת וחיכתה לדעת מי רצח את ג'יי.אר. כן, כן, האמריקאי מטקסס.
בכל יום, מהרגע הראשון בו נדלקת הטלוויזיה, חלק משמעותי מהציבור בישראל יושב בביתו ורואה טלוויזיה בעברית. כמה טבעי וברור נראה המשפט הזה, אבל עד לפני 20 שנה הוא היה רעיון כמעט אוטופי. בעבר, ערבי הצפייה שלנו נשלטו בידי כוכבי טלוויזיה וקולנוע בריטים ואמריקאים, וכבר השלמנו עם העובדה שאנחנו קולוניה נשכחת באימפריה שהשמש לא שוקעת מעליה.
בתעשיית הטלוויזיה הישראלית קשה לעצור ולחגוג. יש רגעים שמחים של הישגים מעודדים, אבל בתוך המאבקים ההישרדותיים היומיומיים, קשה להתמקד בהם. ההצלחה נקנית בהתמקדות באינספור פרטים קטנים, והרגעים האלה, בהם עוצרים ומביטים מהצד על התמונה הגדולה, הם נדירים. עכשיו צריך להיות רגע כזה שבו חשוב לשנות את זווית ההסתכלות.
כמדינה ללא מסורת טלוויזיונית משלה, גמענו תרבות מתוכניות סוגה עילית כמו "שושלת", "ספינת האהבה" ו"דאלאס", ומהן למדנו איכות מהי. הפריים-טיים האמיתי שלנו - עם לא פחות מ-90% רייטינג - היה הסרט הערבי ביום שישי בשעות אחר-הצהריים. דרמות בעברית נעשו במשורה, ותעשייה יצירתית ומלאת להט נימנמה תחת שכבה של קיפאון. עד שהגיע הערוץ השני.
היום, יותר מ-30 שנה אחרי שרצחו את ג'יי.אר ו-20 שנה מאז הוקם ערוץ 2, הטלוויזיה המסחרית בישראל דוברת עברית צחה, באופן מובהק.
מאז עליית הערוץ ב-1993, הושקעו בו למעלה מ-3 מיליארד שקל בהפקות מקור ישראליות, כ-2,000 שעות דרמה, למעלה מ-200 סדרות, ויחד עם הטלוויזיה הרב-ערוצית, ניתנה הזדמנות לכותבים בעברית שגילו פלטפורמה פורייה ליצור עליה.
לצד זה נולדה תעשייה שוקקת של עורכים, במאים, שחקנים, חברות הפקה ואנשי המקצועות הטכניים, שכל העולם עוקב אחריה בעניין רב. וכל זה צמח באמצעות גופים פרטיים, כנגד כל הסיכויים, וללא כל תמיכה ממשלתית, שהוזרמה בינתיים לערוץ הציבורי.
מגדלור תוכן
השלב הבא קורה בימים אלה. התעשייה הצעירה שלנו כאן הפכה למגדלור תוכן שמושך אליו מרחבי העולם את מי שמחפשים טלוויזיה רעננה ואחרת. היכולת התרבותית שלנו לזהות את מה שחדש, יעיל ושימשוך קהל, באשר הוא - באה סוף-סוף לידי ביטוי.
תעשיית הטלוויזיה הישראלית היא הדבר החם, בדיוק כמו ההיי-טק הישראלי שכה אוהבים לשבח. יש לה את מלוא הפוטנציאל בכדי לשאת את שמה החיובי של ישראל למחוזות רחוקים ולחבר אותה להקשרים חיוביים.
20 שנים אחרי, השפה העברית אינה עוד מגבלה, ואף הפכה ליתרון. המטען התרבותי המזרח-תיכוני שלנו לא זר או קשה לעיכול. להפך - ישראל החלה לדבר בשפה שמכירים היטב מעבר לים - שפה של סיפור, עלילה, רגש ודרמה. כל מה שנדרש ליצירה טלוויזיונית שתהיה טובה. הצמיחה מתוך הקשיים ומאבקי היומיום מביאה לתוצרים מדויקים, יעילים ומעניינים.
זה לא מובן מאליו. רכבת ההרים של שוק היצירה הגלובלי ההפכפך יכולה להוביל אותנו גם לכיוון ההפוך. היכולות קיימות, התשתית נבנתה, ועכשיו - עכשיו צריך להמשיך ולעבוד קשה. לעודד חלומות, לפתח רעיונות, ליצור את התנאים הנכונים כדי שיצמחו ובעיקר לעצור מדי פעם ולהביט בכל מה שהושג ושאסור לתת לו לרדת לטמיון.
הזדמנויות בעולם הבידור העולמי הן נדירות. לישראל יש היום הזדמנות יוצאת דופן: לאמץ בשתי ידיים את הדרך שעברנו עד כה, ובמיוחד את הנקודה בה אנחנו עומדים היום - ולקחת את זה לשלב הבא.
אנחנו, "אנשי התעשייה" והמשקיפים עליה, נמצאים במאבקים יומיומיים, פולמוסים, מאמרים נוקבים, פוסטים ציניים, מושבים מיוחדים, יורים על כל מה שזז בטלוויזיה בישראל. בתוך הרעש הזה ובתוך התחרות והסקטוריאליות, נשכחת בדרך-כלל התמונה הגדולה והטובה של תעשיית טלוויזיה שקמה לתפארת ב-20 השנים האחרונות.
אולי אין לנו 365 ימים של טלוויזיה נהדרת, אבל יש לנו - ועוד איך - טלוויזיה ישראלית חיה ובועטת.
* הכותבת היא סמנכ"לית התקשורת והרגולציה של זכיינית ערוץ 2 קשת.