כמו קלטת שנתקעה על פאסט-פורוורד, כך מתנהל הטיפול המשפטי בסוגיית ראשי הערים הנאשמים בעבירות שחיתות. פסקי הדין רודפים זה את זה: צבי בר, יצחק רוכברגר, שמעון גפסו, שלומי לחיאני. בג"ץ דן בעתירות, מפרסם את הכרעותיו ונימוקיו, ומשאיר את הטיפול בסיטואציות עתידיות לעתיד - אלא שהעתיד מגיע במהירות הבזק, והקלטת ממשיכה לרוץ.
הבוקר (ד') עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ, בדרישה שיורה לשלושת ראשי הערים שהודחו בידי בית המשפט - רוכברגר מרמת-השרון, גפסו מנצרת עילית ולחיאני מבת-ים, ששבו ונבחרו אתמול לכהונה נוספת - להתפטר, או שיורה למועצות הערים שלהם להדיחם.
מבט על המצב המשפטי מגלה אכן סיטואציה בלתי נסבלת. קל להאשים את המערכת המשפטית כמי שאחראית על המציאות ההזויה, שבה ראשי ערים פופולריים, שהציבור שב והביע בהם את אמונו, יידרשו לעזוב שוב את כיסאותיהם, והרשויות המקומיות שבחרו בהן ייקלעו לסערה מחודשת של בחירות, אי-יציבות ניהולית ובזבוז משאבים.
הפניית אצבע מאשימה היא ממילא ספורט לאומי, בפרט כשהמוטיבציה מצויה במקרה זה בקרב גורמים פוליטיים בעלי אינטרס מובהק, מצוידים בפעילים וטוקבקיסטים, שזה מקרוב סיימו קמפיין בחירות.
אבל כדאי להסתכל גם על התמונה הכוללת. אכן, הסיטואציה המשפטית הנוכחית היא לא נוחה. פסק דין הקובע כי מבחינת הדין המצוי - לא זה הרצוי, שאולי ייחקק בעתיד בטוב-לבו של המחוקק - בג"ץ רשאי לפסול אדם המואשם בעבירות שחיתות חמורות מלכהן כראש עיר, אך אינו מוסמך למנוע את התמודדותו בבחירות, הוא אכן מצב בעייתי. במשרד המשפטים ובמשרד הפנים ערים לבעייתיות הזו ופועלים לתקנה בחקיקה. אבל במבט כולל, חלה כאן התקדמות.
יישום העיקרון מהלכת דרעי-פנחסי - שלפיו אדם המואשם בפלילים, אף שבמישור המשפט הפלילי עומדת לו חזקת החפות, אינו יכול להמשיך ולשמש פרנס על הציבור בעודו נאשם בעבירות שחיתות הקשורות לתפקידו - החל להיות מיושם גם במישור המוניציפלי. זו החשיבות האמיתית של ההתקדמות הדרמטית בהלכה המשפטית בחודשים האחרונים.
ומה הלאה? בין אם הסיטואציה המשפטית-פוליטית החדשה תנוהל על-ידי בג"ץ ובין אם לא - העקרונות לצעדים הבאים נקבעו כבר בפסק הדין בעניינם של רוכברגר-גפסו ובפסק הדין בעניינו של לחיאני מלפני הבחירות.
בכל אחת מ-3 הערים האלה, מועצת העיר שנבחרה תהיה מחויבת להתכנס בקרוב ולדון בשאלת הדחתו של ראש העיר הנאשם בפלילים ונבחר מחדש. זאת אף שדיון כזה התקיים לפני הבחירות, ואף שכתב האישום הוגש לפני הבחירות ועמד לנגד עיניהם של הבוחרים, ששבו והביעו בראש העיר המודח את אמונם.
מערך השיקולים שצריך יהיה לעמוד לנגד עיני המועצות איננו שכפול של השיקולים שהיו אמורים להישקל על-ידיהן לפני הבחירות. המצב בכל זאת שונה. למשל, ניתן יהיה לתת משקל לכך שהציבור אמר את דברו על אף כתב האישום; ניתן יהיה לתת משקל לכך שהמועמד שב ונבחר אף שהודח בהוראת בג"ץ.
מצד אחר, המועצות יצטרכו להביא בחשבון את אופק הכהונה הנוכחי של ראשי הערים אם לא יודחו - שהוא ארוך בהרבה מזה שהיה להם בעת הדיון הקודם במועצת העיר, וזהו שיקול התומך דווקא בהדחתם; וכן, הן יצטרכו לשקול את העובדה שההחלטה הקודמת של מועצת העיר נפסלה על-ידי בג"ץ, ומועצת העיר מחויבת, כמו כל רשות ציבורית אחרת, להפנים וליישם את הדין שמתווה ערכאת השיפוט הבכירה.
ואולם, חשוב להדגיש כי בשורה התחתונה, כל החלטה שתתקבל תעמוד גם היא למבחן הביקורת השיפוטית. במילים אחרות - אם מועצות העיר יחליטו שלא להעביר מכהונתם את ראשי העיר הישנים-חדשים, עשוי בית המשפט לשוב ולהורות על הדחתם, תוך ביטול החלטת המועצה כבלתי סבירה באופן קיצוני - פעם נוספת.
הבעיה: במצב המשפטי הנוכחי, לא רק בג"ץ יכול להתעקש, אלא גם ראשי הערים עצמם, שיוכלו לשוב ולהתמודד שוב ושוב, עד אין קץ. אולי ציבור הבוחרים יתעורר וישים קץ לפארסה.