ערב הבחירות שנערכו בשבוע שעבר, פרסמה עיריית תל אביב מכרז לשירות מכוניות משותפות שבכוונתה להפעיל בעצמה.
המכונית המשותפת היא אכן רעיון מעולה, אלא שסיכויי ההצלחה שלו נמוכים. אפילו כשחברת הונדה הגדולה ניסתה להפעיל שירות כזה בסינגפור, היא כשלה, ולא פלא לפיכך שגם חברת Car to go הישראלית שצמחה בקצב מתמיד במשך 4 שנים, מתקשה להפוך לעסק רווחי.
מודל מכונית שיתופית המושכרת לפי שעה כבר מצליח בברלין, לונדון ופריז, ותעשיית ה"car sharing" העולמית צומחת בשיעור 45% בשנה. מחקרים ובדיקות מוכיחים כי כל מכונית משותפת "מורידה מהכביש" בין 8 ל=12 מכוניות פרטיות, והמשמעות היא הפחתת תנועה, על כל המשתמע מכך מבחינת פיח, רעש, גודש, שטחי חניה ותאונות.
זהו לפיכך מהלך מוצלח, וחבל שייכשל.
אין לי שום ספק שכשייבחנו את כישלונה של השיתופית של תל אביב, יהיו לכישלון הסברים משכנעים.
יגידו שהעיר קטנה מדי (מה הם 50 הקמ"ר שלנו, לעומת 891 של ברלין?); בת"א אפשר לעשות הכול ברגל ומקסימום לקצר באופניים, ואם כבר מכונית, אפשר לקבל מונית במחיר דומה (בין 50 ל=60 שקל לשעה לפי המכרז), ובלי מגבלת ההחזרה של המכונית למקום מסוים.
את הכישלון יסבירו גם בעלויות הגבוהות, יביאו כדוגמה את פריז, שם קיבל המפעיל 70 מיליון אירו בתור התחלה, והבטחה לכיסוי הפסדים במשך 12 שנים, ויאשימו את משרדי הממשלה בישראל - הפנים, התחבורה והאוצר - שלא תיקצבו את המיזם המתקדם והחשוב.
אחרי הכישלון המוטורי הזה, יגידו שהתל אביבים לא נטשו את מכוניתם, כפי שעשו אחיהם בערי אירופה, בגלל שאינם יכולים לסמוך עליה בנסיעה לפגישה בהרצליה ביום חול, ולא לביקור ההורים בעפולה בשבת; וכך לחזור לתירוץ שהשירות לא הצליח כי הופעל רק בתל אביב, ושצריך לרתום את המדינה, ושאם לעפולה והרצליה אין תקציב או חשק, הפיתרון הוא מימון ממשלתי ושיתוף פעולה בין רשויות, וחוזר חלילה.
מי צריך שת"פ אזורי?
אבל אפשר גם אחרת.
המיזם ינסוק להצלחה אם בשלב ראשון יגרמו לבעלי מכוניות להשתמש בו, מבלי שיוותרו על מכוניתם. פשוט כך: לדחוף את בעלי המכונית להשאיר אותה בחניה ליד הבית (בשביל שתשמש אותם לנסיעה לעפולה להורים) או בחניון בכניסה לעיר (אם בעלי המכונית באים בעצמם מעפולה); ולנוע בתוך העיר במכונית השיתופית.
בשביל זה לא צריך משרדי ממשלה, לא צריך תקציבי ציבור ואפילו אין צורך בשיתוף פעולה אזורי. את זאת יכול רון חולדאי לעשות בכוחותיו העירוניים, בכלי השכנוע המצוין שכבר יש בידו: שליטתו במספר ובמקומות החניה בעירו תל אביב.
אם יוקצו הרבה מקומות חניה למכונית השיתופית, התמריץ להשתמש בה יהיה אדיר, כי היא תפתור את מצוקתו הגדולה של בעל המכונית - הלא היא מצוקת החניה במרכז העיר.
לכבוש את הקונצנזוס
את מקומות החניה צריך להקצות ברחובות המסחריים שבהם מתרכזת גם פעילות תעסוקה ובילוי ולכן התחרות על החנייה גדולה ומרה.
לו למשל ברחובות "הגריד" התל אביבי (אבן גבירול, דיזינגוף בן יהודה וכן הלאה עד הירקון ושדרות ירושלים; ומצפון שדרות נורדאו, ז'בוטינסקי, ארלוזרוב עד אלנבי ודרך אילת) היתה החניה מיועדת למכוניות שיתופיות בלבד, האטרקטיביות של השירות היתה עולה פלאים. וכך השימוש היה מתפשט מקבוצת חסרי המכוניות שעושים זאת כי אין להם ברירה, לקבוצת בעלי המכוניות, שיעברו לשיתופית כי זה יותר נוח.
המעבר לשימוש במכונית משותפת מקבוצות שוליים אל הזרם המרכזי, הוא הדבר שחסר לכדאיות של המיזם, והלכה למעשה הוא תנאי הכרחי להיתכנות הכלכלית שלו.
באמצעות משאב החניה אפשר לעשות זאת בעלויות מינימליות ומייד, בלי סבסוד ובלי תשתיות מורכבות - בהחלטת עירייה, שמה דרוש בשבילה הוא בעיקר הרבה אומץ. עכשיו צריך לחכות ולראות אם רון חולדאי (הי! קדנציה רביעית, זה הזמן לעשות מעשה) אמנם ניחן באומץ רב כזה.