פשוט גאוני, הספר הזה. מבריק, מטלטל, עוצמתי. מצחיק ומבעית, הופך קרביים ומחולל סופת ברקים במוח. קשה להניח אותו מהיד בגלל שהוא כתוב טוב כל-כך, אבל לרגעים הרגשתי שאני פשוט חייבת לסגור את הספר ולהתרחק ממנו לכמה ימים, בגלל האינטנסיביות הרגשית שהוא מעורר. גם אלמלא ידעתי שהמחבר התאבד, הייתי מנחשת שהוא לא יאריך ימים. אי אפשר לכתוב ככה, לחיות ככה - ולהאריך ימים.
עם זאת, לא יהיה נכון לקטלג אותו כספר עצוב או מדכא, אף שיש בו מנות גדושות של עצב ודיכאון. בה בעת הוא גם מצחיק, שנון, מקברי, אירוני, ואף שהוא מורכב ומתוחכם, הוא גם קריא מאוד. מטריד? מבלבל? מושך? ברוכים הבאים לעולמות התוכן והרגש של הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס.
הדמויות שהוא משרטט, המונולוגים שהן משמיעות והעולם הגיהנומי שהן חיות בו, המודעות העצמית החריפה שלהן (לצד חוסר מודעות מוחלט) לדברים האיומים שהן עושות לעצמן ולאחרים.
גלריית הנתעבים העשירה כוללת דמויות ש"בקטן" אינן יוצאות דופן, אבל ההקצנה - קצת כמו הדמויות של חנוך לוין, קפקא וגאונים אחרים - הופכת אותן לגרוטסקיות. למשל ג'וני חד-זרוע, שמנצל את המום שלו כדי להשיג זיונים ("אני מתאר את הזרוע כאילו זה פחות או יותר הדבר הכי גועלי שראית מימייך. אז נהיית להן הבעת פנים כאילו 'אוי, מסכנצ'יק קטן אתה יותר מדי קשה עם עצמך אתה לא צריך להתבייש בזרוע"); או "הנפש הדיכאונית", שמרב אומללות ורחמים עצמיים מאמללת את כל מי שסביבה (ובאותה הזדמנות, פרודיה מבריקה על יחסי תרפיסט-מטופל). במקרים אחרים - כמו הסיפור המזעזע על קורבן האונס או של הבן שמתאר את אביו, שרת שעבד כל חייו בחדר שירותים במלון יוקרתי - הירידה לרזולוציה של הכאב לפרטי פרטיו, מעבירה את הקורא, ומן הסתם העבירה גם את הכותב, שבעת מדורי גיהנום רגשי.
בלי פורנוגרפיה של סבל
פוסטר וואלאס נוקט שלל טכניקות כדי ללכת על קצה התער ועדיין לשמור על ריחוק ואיפוק ולא לגלוש לקיטש ולפורנוגרפיה של סבל. הומור, כמובן, עוזר מאוד, כמו גם התבוננות כמו-מיקרוסקופית בדמויות. שבירת המבנה הסיפורי באמצעות טכניקה של ראיון כביכול, או של דיווח עם סעיפים קטנים ותת-סעיפים, שלעיתים שווים באורכם ובמשקלם לסיפור המקורי.
מדי פעם הוא מרים את המסך ומשתף את הקורא במניפולציות שהוא מבצע ביחס אליו: "בשום אופן אינך רוצה שהקוראת תצא בהרגשה שהמחזור אינו אלא תרגיל פורמלי חמוד במבנה חקירתי ובמטא-טקסט לפי נב"ת (נוהל ביצוע תקני)... מה ששוב אומר שאתה - הסופר ביש המזל - תיאלץ לנפץ את הקיר הרביעי ולעלות על הבמה בעירום מלא ולומר את כל הדברים האלה ישר בפרצוף למישהי שלא מכירה אותך ולא שמה זין על מה שאתה עושה או לא עושה, ושבטח רצתה פשוט לחזור הביתה ולרבוץ עם הרגליים למעלה בסופו של יום ארוך...ואז תצטרך פשוט לשאול את הקוראת ישירות אם גם היא מרגישה את זה, אם היא חושבת שכל החצי-אוקטט הרעוע והמחוספס 'עובד' או 'לא עובד"".
הלוואי והקוראת המסוימת הזו הייתה יכולה להגיד לו, זה עובד, דיוויד יקר, ועוד איך עובד.
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים,
דיוויד פוסטר וואלאס, ספריית פועלים,
296 עמ'. מאנגלית: אלינוער ברגר