גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

כשזה מגיע לראש הממשלה ניתן לזהות בקלות יתרה מתי הוא נמצא באזור הנוחות שלו ומתי הוא יוצא ממנו. כשבנימין נתניהו נדרש לסוגיית הגרעין האיראני הוא פורח: בשמחה ירד עד לשברי האחוזים הקטנים ביותר של האורנים המועשר ויצלול עד לטיפה האחרונה של המים הכבדים בכור הפלוטוניום. אבל כשזה נוגע לעניינים אחרים, שחרור מחבלים למשל, כבר קשה הרבה יותר להוציא ממנו התייחסות קוהרנטית.

השבוע, בשעה שפתח את ישיבת סיעת הליכוד נאלץ להתייחס לנושא, לאחר שיום קודם בישיבת הממשלה התעלם ממנו כליל. "ההחלטה הזו היא כורח המציאות. אנו נאלצים לנווט בתוך זירה בינלאומית מורכבת ולא פשוטה. היא רבת אתגרים ומחייבת אותנו לעשות שיקולים שונים", התפתל נתניהו. לו היה נוקט באותה לשון חופשית שמשמשת אותו בנאומיו על הגרעין האיראני היה ודאי אומר: זה המחיר שאנחנו משלמים כדי לקיים מו"מ עם הפלסטינים, הוא אמנם כבד אבל כדאי.

מאז ומתמיד תיעב נתניהו עימותים עם קהל תומכיו בימין, וניסה בכל מאודו להימנע מהם. בניגוד לאריאל שרון, שזרק את הברית עם המתנחלים בלי להביט לאחור, נתניהו לעולם יקפיד שלא לקרוע את החבל מול בני בריתו האידיאולוגים. זהו דפוס קבוע שחוזר על עצמו לכל אורך שנותיו בתפקיד. עוד בכהונתו הראשונה מיד אחרי שחתם עם ערפאת על הסכמי וואי וחזר ארצה, מיהר לקרוץ אל שותפיו בימין ולהתכחש, אגב כך, לאותו הסכם שעליו חתם בוושינגטון זמן קצר קודם לכן. גם כעת, בנחישותו לשמר לצדו את הימין, הוא גומל להם על שחרור המחבלים בעסקה קמעונאית לבניית בתים בהתנחלויות. 26 רוצחים שווים 1,200 בתים בשטחים, שהם 46 יחידות דיור לכל רצח.

העיקר שהגדודים בימין שהולכים איתו כבר 20 שנה יזכרו שבסופו של יום הוא משלהם (לתשומת לבה של השרה לבני, או כל מי שעוד מאמין שבתוך חצי שנה יחתמו נתניהו ואבו מאזן על הקמת מדינה פלסטינית).

על הדרך, ולכמה רגעים, חזר השבוע הליכוד להראות כמו תנועת השלטון המרכזית שהיה בטרם השתלטו עליו הפייגלינים ושאר המתפקדים מההתנחלויות. כשנזפו השרים גדעון סער ולימור לבנת בעמיתיהם מהבית היהודי על שהתכחשו לאחריותם הקולקטיבית להחלטה על שחרור המחבלים, הם אמרו את המובן מאליו ועל הדרך, לראשונה מזה זמן רב, מתחו קו בין הליכוד לבין אלה שנמצאים מימין לו.

אשר לנפתלי בנט, הטקטיקה שלו ברורה ומובנת. האיש נחוש להחליף את הליכוד בהנהגת הימין כל הדרך ללשכת ראש הממשלה. לשם כך יש לו אינטרס להקצין מסרים ולחדד הבדלים - שום דבר שאביגדור ליברמן לא עשה כבר בקדנציה הקודמת. מעבר לכך, בנט חייב לשלם מס רצינות לבסיס התמיכה שלו בימין הדתי. לא כולם בציבור הכיפות הסרוגות אוהבים את הקו הקליל והסחבקי שהוא מוביל.

רבים מסרבים לסלוח לו על הברית עם יאיר לפיד, שדחקה החוצה את החרדים והביאה בדיעבד לפגיעה תקציבית גם בישיבות הציונות הדתית. מול קהל הדתיים-לייט, שמעריצים את יו"ר הבית היהודי והולכים אחריו בעיניים עצומות, יש לא מעט שמרנים שסולדים מהאיש ומסגנונו. העימות החריף שהוא מנהל מול לבני, הנאומים התקיפים וההתבטאויות הצעקניות נועדו להזכיר לכל חובשי הכיפות הסרוגות שבנט, על אף חילוקי הדעות וההבדלים בסגנון, הוא גם האיש שלהם.

ואחרי כל אלה, קרבות הבוץ שמתנהלים בקואליציה סביב הגל השני של שחרור המחבלים הם לא יותר מקצף על פני המים. הרי לא בגלל שחרור מוקדם של 104 אסירים תיזכר הממשלה הזו. גם בקדנציה הקודמת רטנו המתנחלים ומחו נמרצות. היום קוראים לזה שחרור אסירים, אז קראו לזה הקפאה. את תפקיד "השמאלני הרע" שממלאת כעת ציפי לבני גילם אז אהוד ברק. הכיכרות התמלאו, הצמתים נחסמו ההקפאה הייתה וחלפה, ודבר לא השתנה.

המתנחלים ובני בריתם יצאו כמנצחים הגדולים של הקדנציה הקודמת. רגע המבחן של הכהונה הנוכחית יתרחש בעוד 5-6 חודשים כשהשיחות עם הפלסטינים יגיעו לרגע ההכרעה. אין סיבה להניח שדווקא הפעם המתנחלים יצאו כשידם על התחתונה.