מאז פרשת ילדי תימן עם קום המדינה ועד ימינו שבות ועולות ביקורות כנגד הממסד, הפועל באמצעות רשויות הרווחה להוצאת ילדים מבית הוריהם, כאשר לעמדתו ההורים אינם ראויים ואינם מסוגלים לגדל את ילדיהם.
עד לאחרונה הנטייה הייתה להתייחס לביקורות הו בספקנות, שכן מסיבות מובנות גם במקרים שבהם הוצאת הילדים מחזקת הוריהם היא נחוצה ומוצדקת לטובת הילדים, ההורים מתקוממים ומכנים את רשויות הרווחה בלשון גנאי "חוטפי ילדים".
מאידך, בשבועות האחרונים עלו לכותרות מספר פרשות, המעלות את הביקורת על התנהלותן של רשויות הרווחה בנושא הוצאת ילדים מבית הוריהם לדרגת חומרה גבוהה במיוחד.
בחודש ספטמבר בית המשפט העליון דן במקרה מסובך במיוחד, במסגרתו פעוט ממוצא אתיופי נלקח מאימו והועבר למשפחה אומנת "לבנה" למטרות אימוץ, על אף שדודתו רצתה לגדלו בסביבת משפחתו הביולוגית, הראויה ומתאימה לגדלו והתואמת את טובתו.
לאחר שהפעוט כבר נקלט במשפחתו החדשה, הוא צפוי עתה להיות מנותק ממנה ולעבור לבית דודתו, תוך גרימת עוגמת-נפש עצומה, לא רק לו אלא גם להוריו המאמצים, שכעת ילדם יילקח מהם, ולמשפחתו הביולוגית, שנאלצה לעבור עשרת מדורי גיהנום מאז נלקח ממנה.
בית המשפט העליון קבע בפסק דינו כי אין ספק שקיימים לקחים החייבים להילמד ממקרה זה בנוגע לשרשרת ההחלטות שנלקחו בעניין גורלו של הקטין, בהן האיחור הניכר בבדיקת האופציה של אימוץ הקטין על-ידי אחות האם, וכן ההחלטה להעביר את הקטין למשפחה מאמצת על אף קיומה של אופציה זו. פרשה עגומה זאת טרם הגיע לסיומה, והיא עומדת כעת בפני דיון נוסף בבית המשפט העליון.
לביקורת זאת מצטרפת ביקורתה של שופטת בית המשפט לענייני משפחה בדימוס, חנה בן עמי, אשר על-פי הפרסומים הרצתה השבוע בכנס וטענה כי רשויות הרווחה מקשות במכוון על הורים שילדיהם הוצאו מחזקתם לקבל אותם בחזרה, עד לכדי נקיטה במעשים פליליים כגון העלמת מסמכים והעברת מידע מוטעה.
חיזוק ניכר לגל הביקורות ניתן השבוע גם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אשר צריך להדיר שינה מעיני כל העוסקים בנושא זה. פסק הדין עוסק בפעוטה בת שנה וחצי, אשר אימה מכורה לסמים וסובלת מנטיות אובדניות, ולכן הקטינה הועברה לחזקת אביה, אשר הוכרז על-ידי רשויות הרווחה כבעל מסוגלות הורית תקינה.
מספר חודשים לאחר מכן רשויות הרווחה הוציאו את הקטינה מאביה על דעת עצמן, והעבירו אותה לסבתה. על-פי החוק, הוראה על הוצאת ילדים מרשות הוריהם רשאי לתת רק בית המשפט, וללא צו שיפוטי מפורש, רשויות הרווחה אינן רשאיות לפעול. במקרי חירום בלבד ניתנה הסמכות לעובדת סוציאלית לחוק הנוער, ולה בלבד, לקחת את הילדים, אך מיד בסמוך לכך, עליה לפנות לבית המשפט ולקבל את הצו לידיה.
במקרה זה בית המשפט נדהם לגלות כי רשויות הרווחה למעשה לקחו את החוק לידיהן, לא מצאו לנכון לפנות לבית המשפט לקבלת צו להוצאת הקטינה מחזקת אביה, ואף לאחר שהאב כבר פנה לבית המשפט לעזרתו, לא הביעו כל הבנה של החוק או הפנמה של חומרת העוול אותו גרמו.
חשוב להבין כי הדרישה לעגן את הבקשה להוצאת הקטין מבית הוריו בצו שיפוטי אינה דרישה פרוצדורלית. במקרה זה אם רשויות הרווחה היו פונות לבית המשפט כחוק, צו כזה לא היה ניתן, מאחר שלבית המשפט נדרש זמן קצר ביותר כדי לקבוע כי כלל לא הייתה עילה לקחת את הקטינה מאביה.
האב בפסק הדין פעל נכון כאשר שכר עורך דין ופנה לבית המשפט, והיה לו גם מזל להיקלע לאולם הדיונים של שופט אמיץ, אך מה קורה כאשר מדובר במשפחות קשות-יום או עולים חדשים שבית המשפט אינו כה נגיש להם?
בחודש יוני שר הרווחה החדש, מאיר כהן, מינה את ועדת סילמן לבחינת תפקודן של רשויות הרווחה בנושא הוצאת ילדים מבית הוריהם, ואף יצא בהצהרה כי מדיניות רשויות הרווחה בנושא זה צריכה להשתנות. הוועדה הייתה אמורה להגיש המלצותיה כבר לפני חודשיים, אך מאחר שהמלצות כאלה טרם פורסמו, יש להניח כי עודה יושבת על המדוכה.
לרשימת המקרים שוועדה זאת בוחנת חשוב לצרף גם את שתי הפרשות האחרונות, כדי שהמסר של בית המשפט העליון אודות הלקחים שיש ללמוד מסיפורים עגומים אלה לא יישאר כאמירה ריקה.
* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".