בימים אלה שוקדים במשרד הביטחון ובצה"ל על הכנת מכרז ליסינג חדש להצטיידות בכלי רכב צמודים לאנשי הקבע, מה שנקרא "רכבי תנאי שירות" או "כלי רכב לבנים".
המכרז אמנם ייצא לאור רק במחצית הראשונה של 2014, אבל כמו כל דבר שקשור לכסף ולקופה הציבורית בימינו, גם הנושא הזה קיבל לאחרונה גוון פוליטי-חברתי. אבל אם נשים רגע בצד את הפוליטיקה, נגלה שזהו מכרז לוגיסטי שאינו שונה מבחינה עקרונית מהמכרזים שבאמצעותם בוחר המגזר הפרטי בישראל את כלי הרכב הצמודים לעובדים. הדבר השונה הוא כמובן סדרי הגודל.
הצבא ומשרד הביטחון מעולם לא ששו לפרסם נתונים מדויקים על היקף כלי הרכב ה"לבנים" בצה"ל, אולם דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מספק מספרים די מדויקים: נכון לסוף 2011 היו בשימוש צה"ל קצת יותר מ-14 אלף כלי רכב "לבנים", מהם כ-10,200 רכבי ליסינג צמודים לאנשי קבע. הנתון הזה הופך את צי הליסינג של צה"ל לגדול ביותר בישראל - כמעט פי 3 מזה של אלביט, למשל.
לצי כזה, הממומן כולו מכספי משלם המסים, יש פוטנציאל להפוך דוגמה ומופת לשוק הציים האזרחי בישראל, והוא יכול גם לתפקד כמעין "שדה ניסויים" של הממשלה, שבו היא מיישמת את הרפורמות והרגולציות בענף הרכב שהיא מנסה "להלביש" על השוק הפרטי. לפיכך ניקח לנו כאן חירות להשיא כמה עצות למתכנני המכרז ולמנהלי הצי הענק הזה בעתיד.
התאימו את המכוניות למשתמשים
עוד לפני שראינו את המכרז, אנחנו יכולים לנחש כיצד ייראה פרק "דרישות הסף הטכניות". כמו בעבר, הדרישות העיקריות יהיו מידות חיצוניות של הרכב (מקסימום ומינימום של אורך, רוחב ובסיס גלגלים, עד לרמת הסנטימטר). כמו במכרז הקודם, סביר להניח שהמידות הללו יתאימו ללא יותר מ-3-4 דגמים, שמתוכם יבחר הצבא (במקרה הטוב) שניים. המכרז גם יכלול קטגוריות להתאמת גודל הרכב לדרגת המשתמש - "משפחתית קטנה" לקצינים זוטרים, "משפחתית" לבכירים יותר ומכוניות מנהלים לצמרת הפיקודית.
אלא שגישת ה"מידה אחת לכולם" מתאימה אולי לבחירת מדי ב' ושכפ"צים, לא לניהול ציים מודרני. הגישה העדכנית בשוק הפרטי היא "לתת למשתמש לבחור ברכב המתאים לו" במגבלות התקציב. כלומר, להציג "מאגר" רחב של דגמים, שמתוכו יוכלו המשתמשים לבחור את הרכב לפי צורכיהם. קצינים רווקים, שמסלול הנהיגה העיקרי שלהם הוא מגוש דן לקריה, יוכלו לבחור רכב עירוני קטן וזריז. בעלי משפחות יוכלו לבחור מכוניות מרווחות יותר ועם תא מטען גדול יותר, ומי שעבודתו מחייבת אותו בנסיעות ארוכות בכבישים בין-עירוניים יוכל לבחור רכב הולם למטרה זאת.
בבחירת הרכב היינו ממליצים לצבא גם להפנים נושאים כמו נתוני פליטה וזיהום. המדינה השקיעה לא מעט בהגדרת "קבוצות הזיהום" של כלי הרכב ובהטיית השוק הפרטי לכלי רכב נקיים יותר. מה שטוב לאזרח הקטן אמור להיות טוב - במכפלה של עשרת אלפים - גם לצי הרכב הגדול במדינה.
גם לסוגיית צריכת הדלק המוצהרת, קריטריון מכריע בבחירת כלי רכב לצי של צה"ל, היינו מתייחסים בפרופורציה. רוב המכוניות המודרניות מציגות כיום, "על הנייר", נתונים פנטסטיים של צריכת דלק ממוצעת, שהמרחק רב ביניהם לבין צריכה בתנאי אמת (בוודאי בצה"ל). לא יזיק אם מישהו בארגון הגדול הזה יתפנה כדי לקחת את המכוניות המועמדות לנסיעת מבחן, כדי לבדוק את צריכת הדלק בתנאי אמת (כמו שעושים כתבי רכב, למשל).
נהלו את הצי כמו שצריך
העלויות האמיתיות של צי הליסינג הצה"לי קבורות ומוסוות בתקציב הביטחון עמוק יותר מסודות האטום, אבל אפשר לחשב אותן בקירוב.
בהנחה שרוב המכוניות בצי הן "משפחתיות קטנות", ואם לוקחים את ההנחות המוסדיות הנכבדות שלקוח כצה"ל מקבל מחברות הליסינג ומהיבואנים - שעדיין צריכים להרוויח - אפשר לקבוע עלות ממוצעת משוערת של כ-1,500 שקל בחודש לרכב לחוזה ליסינג, כלומר 15 מיליון שקל בחודש, או 180 מיליון שקל בשנה בדמי חכירה בלבד.
יש גם עלויות דלק. נאמר שרכב בצי הצה"לי נוסע רק 25 אלף ק"מ בשנה (בפועל, לעתים כפול מזה) וצורך - בחישוב אופטימי מאוד - 10 ק"מ לליטר. נניח גם שצה"ל, כלקוח גדול מאוד, משלם על הדלק רק 6 שקלים לליטר בממוצע.
הגענו ל-150 מיליון שקל בשנה עלויות דלק בלבד, ואנחנו בטוחים שאי שם בקריה מגחך כרגע מישהו ואומר שהיה שמח לחתום על עלויות מינימום כאלה. נוסיף על כך עוד כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה של עלויות בלתי מתוכננות - אבל נפוצות מאוד בצי הצה"לי - כמו קנסות על שימוש בהיקף חורג ונזקי פח ושלדה, וקיבלנו משקולת כבדה מאוד על הקופה הציבורית.
ברמת הוצאות כזאת, ניהול עדכני ומודרני של הצי יכול לחסוך עשרות מיליונים. זה לא עסק מסובך: כל שצריך זה "קופסה שחורה" קטנה ברכב, GPS, מודם אלחוטי ותוכנת בקרה שיכולה להפיק ולשלוח אוטומטית חתכים מדויקים של צריכת דלק וסגנון נהיגה, התרעות על שימוש חורג, מידע על תאונות ומה לא. כך מנוהלים כיום בעולם ציים של מאות אלפי כלי רכב, וזה גם המודל הטכנולוגי שהממשלה רוצה להנחיל כיום לאזרחיה לצורך גביית "מיסוי בהתאם להיקף הנסועה", "בקרת גודש" ושאר תוכניות מגירה.
אבל צה"ל, המיישם רבות מהטכנולוגיות הללו בשדה הקרב, לא כל כך מאמין ביישומן כאשר מדובר בניהול רכבי תנאי השירות שלו, אף שיש להן פוטנציאל לחסוך עשרות מיליוני שקלים מההוצאות השוטפות של צי הליסינג הענק הזה. על ההשלכות הכספיות של שיטת "הניהול המסורתי" (המבוססת על ערכי ניהול כמו "בערך", "בדיעבד" ו"יהיה טוב") אפשר לקרוא בדוח האחרון של מבקר המדינה.
מספיק עם ההתחסדות
משרדי האוצר והתחבורה, הממונה על ההגבלים ומי לא עסקו בשנתיים האחרונות ביישום "מהפכה צרכנית במחירי הרכב". אחד הכשלים התחרותיים המרכזיים שזוהו היה "הסבסוד הצולב", כלומר הפערים בין מחירי המחירון לצרכן לבין המחירים האמיתיים לחברות הליסינג. הרגולטורים מציעים "פיקוח מחירים", "הגבלת הנחות" ושאר שיטות כדי לצמצם את הסבסוד הזה.
אבל כשמדובר בצי של המדינה, מתברר שהעיוותים התחרותיים הללו דווקא עובדים היטב. ההנחות לחברות הליסינג בעת רכישת רכב למכרז הצה"לי מגיעות בקלות ל-30% ויותר מהמחיר הרשמי לצרכן, ולעתים הן מקבלות לשם כך גיבוי ישיר מהיצרן.
הסבסוד הצולב הזה מאפשר לצה"ל לקבל מחירי רצפה על רכבי הליסינג. במקרה של "פיקוח מחירים", עלויות החכירה ינסקו במאות שקלים בחודש לרכב אם לא יותר. בקיצור, משרד הביטחון, האוצר ומי לא נהנים ישירות מאותו עיוות תחרותי הפוגע בצרכן - ועוד לא הזכרנו את חברי הכנסת, שגם הם נהנים מליסינג מסובסד בחסות ה"שיטה". בקיצור, די להתחסדות. רוצים לשנות את השיטה, תתחילו אצלכם.