החורף מאחר להגיע השנה, וברשות המים עוקבים בדאגה אחרי מפלס הכנרת. אם נדמה לכם שאת המשך המשפט הזה אתם כבר יודעים בעל פה - טעיתם; מה שמדאיג את רשויות המים במדינה הוא לא שמפלס הכנרת נמוך מדי, אלא דווקא העובדה שהמפלס גבוה מדי: לפי אתר רשות המים, עמד המפלס הבוקר (יום ג') על 211.34 מטר מתחת לפני הים, 3.5 מטרים בלבד מתחת לקו האדום העליון (מינוס 208.8 מטר), שמעליו מתחילה הכנרת לעלות על גדותיה.
נשמע הרבה, לא? תלוי. בחורף גשום מעט מעל הממוצע עולה הכינרת בשלושה מטרים, ובחורף המפורסם של 1992 זינק המפלס בלא פחות מ-5 מטרים. החורף שצפוי השנה אמור להיות ממוצע מבחינת כמויות הגשם, ובכל זאת החליטו במקורות לא להסתכן, ותרגלו לפני שבועיים בחשאי את פתיחת סכר דגניה. אותו סכר מיושן שמאפשר למים מהכנרת לזרום דרומה בירדן המיובש, בואכה ים המלח. בפעם האחרונה נפתח הסכר הזה לפני כמעט 22 שנה - באותו בחורף 1992 מפורסם.
חצי הכוס המלאה
גם ברשות המים ובאוצר לוקחים את בעיית עודף המים ברצינות רבה. בדיונים פנימיים התגבשה כבר החלטה דרמטית: לצמצם את היקף רכישות המים ממתקני ההתפלה. לפי הערכות ראשוניות יתבקשו מתקני ההתפלה להפחית השנה את התפוקה שלהם בלא פחות מ-100 מיליון קוב, כמות ששקולה ליכולת הייצור השנתית של מתקן ההתפלה החדש שבונה מקורות באשדוד, בהשקעה של 1.5 מיליארד שקל.
ברשות המים מציינים בגאווה שהמדינה דאגה להכניס להסכמים עם בעלי המתקנים סעיפים שמאפשרים לה לשלם תשלום מופחת על מים שאינה רוכשת. אבל זו רק חצי הכוס המלאה. המדינה אכן פטורה מלשלם למתקנים בעבור מרכיב ההפעלה של המים שאינה רוכשת, כמו עלויות החשמל וכוח האדם, אך היא כן מחויבת לשלם בעבור מרכיב ההון, שעיקרו החזר ההשקעה בהקמת המתקנים היקרים מאוד האלה. מחירו של קוב (אלף ליטר) מים מותפלים עומד על 2.6 שקל. 40% מסכום זה מיוחסים להוצאות ההפעלה המשתנות, ויתר 60% מיוחסים להוצאות הקבועות.
לכן, אם בוחרים להסתכל על חצי הכוס המלאה, אפשר לומר שבזכות השנים ברוכות הגשם המדינה תחסוך כ-100 מיליון שקל בכך שלא תרכוש מים מותפלים יקרים ממתקני ההתפלה. אבל אם בוחרים להסתכל על חצי (או ליתר דיוק - 60%) מהכוס הריקה, אפשר לומר שהמדינה תשלם 160 מיליון שקל לבעלי מתקני ההתפלה רק כדי שלא יעבדו. נשמע קצת הזוי, לא? האם לא עדיף להפעיל את המתקנים ולהגדיל את כמות המים לחקלאים, או להוריד את תעריף המים לצרכן?
הפסד הדדי
מה שמוזר בכל הסיפור הזה הוא שבשנים האחרונות שמענו שוב-ושוב על מחדל ההתפלה הגדול של האוצר. איך בגלל שנה גשומה אחת עצר האוצר את התוכניות להקמת מתקנים להתפלת מי ים, והביא בכך את המדינה לסכנת התייבשות. אפילו בזיכרון הציבורי הקצר שלנו עדיין זכורים האיסור הדרקוני להשקות גינות פרטיות וקמפיין הפרסום המצמרר "ישראל מתייבשת" עם פניה המתקלפות של רננה רז. גם העובדה שתעריפי המים הועלו ב-30%-40% התפרשה כחלק מהמאמץ הממשלתי החשוב לצמצם את היקף הצריכה.
כיצד נהפכנו בתוך שנתיים ממדינה מדברית וצחיחה לנורבגיה של המזרח התיכון? מי אשם בכך? מה אפשר לעשות עם עודפי המים?
התשובה לשאלה הראשונה פשוטה למדי, לפחות לפי רשות המים. האשם הוא מזג האוויר, שהוא כידוע, הפכפך. מה שהביא את ישראל ב-2012 לסף התייבשות היה רצף של שמונה שנים שחונות - "הרצף הכי ארוך שזכור מאז שיעקב ובניו ירדו מצרימה", כפי שאומר דובר הרשות, אורי שור. אבל אז הגיעו חורף 2012 וחורף 2013, שהיו שניהם גשומים מהממוצע והיקף מאגרי המים הטבעיים של ישראל זינק לפתע במאות מיליוני קוב. במקביל תוכפל עד יוני תפוקת מתקני ההתפלה, מכ-300 מיליון קוב בשנה ב-2012, ל-600 מיליון קוב בקירוב כשיתחיל לפעול מתקן ההתפלה שמקימה מקורות באשדוד. בנוסף למתקן זה, החל לפעול בחודש שעבר מתקן ההתפלה בשורק, הנחשב לגדול מסוגו בעולם. באוצר לא הסתפקו בכך, ויזמו לפני שנתיים את הכפלת תפוקת מתקן ההתפלה הקטן בפלמחים.
האם ההשקעה הכספית העצומה בהקמת המתקנים האלה - כ-3 מיליארד שקל - הייתה לשווא? "ממש לא", מתעקשים ברשות המים. "גם אם בשנה הקרובה המתקנים לא יעבדו בתפוקה מלאה, בטוח שנזדקק בקרוב למלוא תפוקתם. לפי המודלים שלנו צפויה לקראת סוף העשור בצורת קשה עוד יותר מזו שידענו ב-2012, ומעבר לכך חסרים עדיין מיליארד קוב בכנרת ובאקוויפרים. מעבר לכך יש במשק המים הישראלי מחסור מובנה במים, ושנה ברוכה אחת לא יוצרת מציאות חדשה".
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הקשה באמת. המצב של אי-הפעלת מתקני ההתפלה גורם הפסד לשני הצדדים: זכייני המתקנים אינם נהנים מהרווחים שקיוו להפיק מהפעלת המתקנים והציבור משלם בעבור מתקני התפלה שלא מפיקים מים. אבל ברשות המים משוכנעים שהפתרון הזה הוא הכלכלי ביותר מבחינת המשק, ושכל פתרון אחר יעלה בסופו של דבר יותר. אם ניקח כדוגמה את הרעיון של שימוש במים המותפלים לשיקום האקוויפרים המדולדלים, הרי שברור שזול יותר לחכות לחסדי שמים שימלאו לנו את האקוויפרים בחינם. משום כך תמשיך ישראל לשאוב מים מהכנרת מעבר למה שדרוש כדי למנוע את גלישת מי האגם. "זול יותר לשאוב מים ממקורות טבעיים ולהמשיך ולשלם מחיר מופחת למתקני ההתפלה המושבתים, מלרכוש את המים מהמתקנים המותפלים בתעריף מלא", אומר גורם ברשות המים.
ובכל זאת יש במשק המים של ישראל גם כאלה שסבורים אחרת. "רשות המים שמרנית ולא מסתכלת על התמונה המלאה", אומר גורם שמעורב בהתפלה. "נניח שהמדינה תרכוש את המים העודפים ותמכור אותם לחקלאים במחיר מופחת. ההוצאה הכוללת תהיה נמוכה מ-160 מיליון השקלים שיישפכו לחינם והתמורה תהיה הגדלת התפוקה החקלאית והייצוא הישראלי". אפשרות אחרת היא לסבסד את מחיר המים לצרכן בסכום הנמוך מ-160 מיליון שקל. הוזלה משמעותית לא תהיה כאן, אבל לפחות הציבור ירגיש שאחרי שייבש גינות בשנות הבצורת, גם הוא נהנה במשהו מגשמי הברכה.
רשות המים מסרה בתגובה: "אין עודפי מים. יש כושר ייצור מים שנועד כדי להבטיח אמינות אספקת מים גם ברצף שנים שחונות. בשנים ברוכות משקעים, נדרש צמצום ייצור המים המותפלים, כיוון שהעלות המשתנה מייצורם גבוהה מעלות הפקת המים הטבעיים (הכול בהתאם למצב משק המים). צמצום הייצור מתבצע על פי החוזים שנערכו עמם.
"זעקת היזמים שהקימו מתקני התפלה מובנת, אף שאינם מפסידים מהמהלך (הם עתידים להרוויח פחות). ההצעה של מכירה לחקלאים גם היא אינה רלוונטית.
"הקצאת המים השפירים שנקבעה למטרת חקלאות בשלוש השנים הבאות עומדת על 1,800 מ"ק. ההקצאה השנתית היא 570 עד 640 מ"ק, לעומת 530 שהוקצו השנה. אנו מקווים שכמויות אלו אכן ינוצלו, שכן בשנים קודמות לא כל הכמות המוקצה נוצלה. חשוב לציין כי ההקצאה הפרטנית לצרכנים החקלאיים השונים נעשית בהתאם לתקנות שיקבעו ע"י שר החקלאות, בהתאם לסמכותו על פי חוק".
היזם שמוכר מים לאמריקאים
אף יזם ישראלי לא הצליח עד היום למכור קרח לאסקימואים, אבל חברה אחת כבר מוכרת מים לאמריקאים. מדובר ב"סטרים קונטרול", סטארט-אפ בתחום מערכות המים שיספק מערכות להפחתת דליפות מים ל-American Water. תאגיד המים האמריקאי, המספק מים ל-13 מיליון צרכנים ברחבי ארה"ב, יתחיל בינואר הקרוב פיילוט שמסגרתו יותקנו מערכות מתוצרת אקווה סטרים בחמישה מוקדים שונים בארה"ב, המספקים מים לאלפי תושבים.
הפיילוט שזכה למענק בסך 900 אלף דולר מקרן בירד יימשך כשנתיים, ובסיומו יחליט תאגיד המים האם לרכוש את המערכות מתוצרת אקווה סטרים בעבור כלל צרכניו. פוטנציאל המכירות עומד על כ-2,000 מערכות, שעלות כל אחת מהן 10,000 דולר. "לא יכולנו לקוות לכרטיס כניסה טוב יותר לשוק האמריקאי", אומר מנכ"ל אקווה סטרים, שלמה אביטבול.
את אקווה סטרים הקימו ב-2006 חמישה מהנדסים בעלי רקע בתחומי האלקטרוניקה, התכנות וההידראוליקה. החמישה פיתחו מוצר שמאפשר להפחית את לחץ המים בצנרת העירונית בשעות שבהן הביקוש למים יורד, בעיקר בשעות הלילה. בדרך זו ניתן להפחית את היקף דליפות המים בצנרת ולהאריך את אורך החיים של הצינורות ויתר חלקי המערכת.
המערכת נוסתה כבר פעמיים בהצלחה במערכת המים שמפעיל תאגיד המים "הגיחון" בירושלים. לדברי אביטבול, בניסוי הראשון שנערך בשכונת א-טור הופחתו דליפות המים בכ-30%. בניסוי נוסף שנערך בשכונת רמות הוחזרה ההשקעה בתוך 6 חודשים. הגיחון, בניהולו של זוהר ינון, בוחן רכישת מערכות של סטרים קונטרול בעבור כלל הצנרת בבירה.
הקשר בין סטרים קונטרול לתאגיד המים האמריקאי נוצר לפני כשנה במהלך ביקור של משלחת יזמים ישראלים מתחום טכנולוגיות המים בלונדון. היקף אובדני המים בארה"ב עומד על 16% מהמים המסופקים.
מארק שבלייה, סמנכ"ל הפיתוח של אמריקן ווטר: "המוצר של סטרים קונטרול ייחודי. ישנו מוצר דומה נוסף, אך הוא מחייב גם החלפה של השסתומים בצנרת - בה בעת שהמוצר הישראלי אינו מצריך זאת".
