1. בשנים האחרונות יצא למכבי ת"א לפגוש במהלך עונת היורוליג כמות הולכת וגדלה של קבוצות שהשחקנים שלהן בילו יותר בשדות תעופה מאשר באימונים. זה קרה בעקבות ההתפתחות של הליגות האזוריות (אדריאטית, ליגת ה-VTB, ליגה בלטית) שהביאו לכך שלמעלה משליש מהמועדונים במפעל האירופי הבכיר, בשנים מסוימות, שיחקו בשלוש ואפילו בארבע מסגרות במקביל.
הדיון על האפקט שהדבר הזה גורם לקבוצות ביורוליג מעולם לא הוכרע. צסק"א מוסקבה ששיחקה בשלוש מסגרות במקביל (יורוליג, ליגה רוסית, ליגת VTB) בחמש העונות האחרונות, העפילה באותה תקופה לארבעה פיינל-פורים של היורוליג; פרטיזן בלגרד עשתה את העונה המפתיעה ביותר של קבוצה אירופית בשנים האחרונות (2009/10) ונעצרה רק בחצי גמר הפיינל-פור, למרות שלאורך כל אותה עונה שיחקה כמעט שלושה משחקים בשבוע (ליגה, אדריאטית, יורוליג).
מכבי ת"א נתנה ב-2011/12 עונת יורוליג טובה מאוד למרות ששיחקה בשלוש מסגרות, כשאנשי הצוות המקצועי של הקבוצה התבטאו בדיעבד, כי עומס המשחקים בעונת האדריאטית הוא זה שסייע לקבוצה להתחבר מהר יותר. העובדה שכל השחקנים זכו לקבל הרבה דקות משחק, לטענת אנשי מכבי, שמרה את כל הסגל בכושר שיא כמעט לכל אורך העונה המתישה, שהסתיימה עם כמעט 100 משחקים ומרחק סל אחד במשחק מספר 5 בשלב ההצלבה מול פנאתינייקוס מעלייה לפיינל-פור.
מצד שני, אם לוקחים רק את העשור האחרון וגם סופרים תארים - אז לא היתה אפילו קבוצה אחת שרצה בשלוש מסגרות במקביל והצליחה ללכת עד הסוף ממש ולזכות ביורוליג.
בין אם עומס הליגות סייע או הפריע לקבוצות, ויצר או לא יצר אי שוויוניות, ביורוליג מאוד לא אהבו את העובדה שקבוצות (בעיקר הבכירות שבהן) מפלרטטות עם ליגות אחרות. כדי לבצע חיסול ממוקד לליגות האלו, עשתה היורוליג שני דברים: א'. הגדילה החל מהעונה שעברה את כמות המשחקים באופן משמעותי, מה שגרם לכך שריצה בשלוש מסגרות הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית; ב'. הזיזה את ימי המשחקים עוד יותר לסוף השבוע (לימים רביעי וחמישי), בין היתר כדי למנוע התנגשות עם הצ'מפיונס ליג של הכדורגל, ובכך יצרה לוח זמנים בלתי אפשרי לליגות האזוריות ששוחקו בסוף השבוע.
בכל אופן, לאט לאט התברר שהקבוצות לא מצליחות לעמוד בעומס, וחלקן החלו לוותר על הריצה בכל החזיתות. בתחילת העונה החליטה ז'לגיריס קובנה ששנה של 70 משחקים בשלוש מסגרות הספיקו לה, שהיא לא מוכנה יותר להתחייב ללוח המשחקים של ה-VTB, ולכן היא החליטה להתמקד בשתי מסגרות (ליגה ויורוליג).
מקום נוסף שהחליט לשבור את הכלים הוא רוסיה. במסגרת סכסוך מתמשך בין איגוד הכדורסל הרוסי לבין ליגת ה-VTB, הוחלט בצעד חסר תקדים שלא לקיים העונה את הליגה הרוסית, שבוטלה. במקום זה נקבע כי כל תשע הקבוצות הבכירות ברוסיה, כולל שתי נציגות היורוליג (צסק"א ולוקומוטיב קובאן) ישחקו רק בליגה המזרח אירופית (ה-VTB). כדי לאפשר לפחות מבחינה טכנית מצב שתהיה אלופה רוסית, הוחלט שהקבוצה הרוסית שתגיע לשלב הגבוה ביותר ב-VTB תיחשב גם לאלופת רוסיה.
וכך, יצא שמתוך הריצה המטורפת של קבוצות היורוליג אל הליגות האזוריות לא נותר בעונת 2013/14 כמעט כלום: ביחד עם ריטאס וילנה אותה תפגוש מכבי מחר בערב, בסך הכל נותרו העונה ביורוליג עוד שלוש קבוצות בלבד שישחקו בשלוש מסגרות (הכוכב האדום, פרטיזן וקייב).
2. יש ניסיון לחפש איזשהו הסבר לכמה תוצאות שאירעו במחזורים הראשונים ביורוליג. אבל אם מנקים את כל ההסתברויות של תוצאות שהן הפתעות שמתקבלות על הדעת, נשארים עם שתי תוצאות בלבד: הניצחון של נאנטר, אלופת צרפת הקטנה, בברצלונה במחזור האחרון (67-71); התבוסה המוחצת של פנרבחצ'ה על צסק"א (60-86) היא קשה להסבר רק בגלל ההפרש בו המשחק הזה נגמר.
לגבי ברצלונה, רק אשתקד הקבוצה הזאת הוכיחה לאורך כמעט כל העונה שהיא "מגיעה" משום מה למשחק אחד בלבד בשבוע. בשנה שעברה היא הופיעה חזק ליורוליג (1-9 בשלב הראשון) ובמקביל הפסידה והפסידה בליגה הספרדית, עד שבאמצע העונה דורגה במקום השמיני עם מאזן 7-7. ואז התחילה להתחבר ולרוץ. השנה היא מופיעה בינתיים חזק לליגה (0-4) ודורכת לעצמה על הרגליים ביורוליג (2-1). לא שברצלונה צריכה לדאוג ממשהו, אבל בדיוק עבור מקרים כאלו דואגת היורוליג "לסייע", עם שיטת המשחקים המגוחכת שמעלה ארבע מתוך שש הקבוצות שמשחקות בכל בית.
אחרי המקרה השני יהיה שווה לעקוב קצת יותר לעומק. פנרבחצ'ה העשירה (על-פי פרסומים, תקציב של מעל 25 מיליון אירו), שהכתה את צסק"א העשירה מאוד (תקציב של כ-45 מיליון אירו), החזירה העונה משנת חופש את זלימיר אוברדוביץ'.
שתי התוצאות הללו קצת מסתירות את מה שממשיך לקרות ביורוליג, שמתעקשת לקיים מפעל עם 24 קבוצות. בתום שלושה מחזורים ההפרש הממוצע לניצחון עומד על 14 נקודות. 30% מהמשחקים (11 משחקים) הסתיימו בהפרש של 20 נקודות ומעלה. ככה באמת נראית ליגה אזורית.