קיים סיכוי טוב שבשנים הקרובות נראה שינוי דרמטי בתחום האשראי למשקי בית. בתחילת השבוע נחשף ב"גלובס" כי המפקח על הבנקים, דודו זקן, פרסם טיוטת חוזר, שלפיה החל בראשית 2015 יצטרכו הבנקים להעביר ללקוחותיהם תעודת זהות | על מצבם הפיננסי. המידע המהותי ביותר בתעודת הזהות הוא דירוג האשראי של הלקוחות; פרסומו עשוי לעודד כניסה של שחקנים חדשים, ובראשם המוסדיים.
לפני שנמשיך, הרשו לנו לקחת אתכם מעט אחורה במנהרת הזמן. לפני כ-8 שנים נקבעה רפורמת בכר, שבמסגרתה הבנקים נאלצו למכור את קרנות הנאמנות וקופ"ג שלהם. הרוכשים היו חברות הביטוח ובתי ההשקעות. זמן לא רב לפני כן, הוחלט לצמצם באופן מהותי את היקף האג"ח המיועדות שמנפיקה המדינה לקרנות הפנסיה. כתוצאה משני המהלכים הללו, מצאו עצמם חברות הביטוח והברוקרים תוך זמן קצר עם נכסים במאות מיליארדי שקלים שעליהם לנהל באופן אקטיבי.
המוסדיים חיפשו היטב היכן להשקיע את הכספים בכדי להניב תשואה טובה שתביא עוד-ועוד לקוחות. כך התפתח שוק האג"ח הקונצרניות, ובתוך זמן קצר נהפכו המוסדיים משחקן זניח בשוק האשראי, לשחקן כמעט שווה בהיקפו לבנקים. התחרות בתחום האשראי העסקי גדלה, והמחירים לחברות ירדו. עד פה, נשמע מצוין.
אלא שבה בעת שהמוסדיים נהפכו תוך זמן קצר לנותני אשראי מרכזיים במשק, הרי שלא התפתחה רגולציה ראויה שתפקח על פעילות זו, כמו הרגולציה שקיימת בבנקים. בשל כך, המוסדיים לא פיתחו במקביל מנגנונים ותשתיות שיתמכו בכך - הם כמעט לא דרשו ביטחונות או התניות פיננסיות במתן ההלוואה, וגם לא הקימו מערך שיעקוב אחר ההלוואות הניתנות ויתריע בזמן במקרה של בעיה בחברה.
התוצאה הייתה שבמשבר הראשון שאירע מאז נכנסו לשוק (משבר 2008), מצאו עצמם המוסדיים מול שוקת שבורה, עם שורה של חברות שלא עומדות בפירעון החוב ועם גל של הסדרי חוב שנמשך עד היום. מיליארדי שקלים נמחקו מהחסכונות של כולנו בגלל אותו אשראי שניתן ללא זהירות ופיקוח מתאימים.
אמנם בעקבות אותו משבר הוקמה ועדת חודק שקבעה כללים להשקעה באג"ח קונצרניות, אבל הכללים והדרישות ניתנו הרבה אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה.
שידור חוזר
נחזור כעת ל-2013: הריבית נמוכה, שוק האג"ח לא אטרקטיבי, ושוב מחפשים המוסדיים אפיקי השקעות חדשים ומעניינים, והנה יש להם הזדמנות להיכנס לתחום האשראי הקמעונאי. אין ספק שכניסתם לשוק טומנת בחובה פוטנציאל להורדת מחירים ולשיפור התחרות, אבל לפני שמכניסים את המוסדיים לפעילות בתחום, חייבים ליצור להם מסגרת פיקוחית מתאימה: איך ישווקו את ההלוואות? מה המידע שיציגו ללקוחות? מה יהיו תנאי ההלוואות? מי יפקח על האשראי שייתנו? איך המוסדיים יעקבו אחר האשראי שניתן ואיך ינהגו במקרה שבו הלווה נכנס לקשיים?
זאת ועוד, למוסדיים אין ניסיון ומשאבים לטפל באופן ישיר בעשרות אלפי לווים. האם גם הפעם הם ישתמשו במתווכים בדמות סוכני הביטוח ויועצי ההשקעות? ואם כן, האם שוב יתגמלו את המתווכים על מכירה באמצעות בונוסים וצ'ופרים בדמות נסיעות לחו"ל? בשיווק מוצרים פיננסיים, פרקטיקת התגמול הזו שנויה במחלוקת, בשיווק הלוואות היא פשוט לא מתקבלת על הדעת, ועלולות להיות לה השלכות קשות.
כל אלו הן שאלות שהממונה על שוק ההון במשרד האוצר, דורית סלינגר, חייבת לתת עליהן את הדעת, לפני שתאפשר למוסדיים להיכנס לפעילות בתחום.
אם לא תיווצר רגולציה ודרישות ראויות מהבנקים, אנו עלולים למצוא עצמנו בשידור חוזר לגל הסדרי החוב של 2008. אלא שבעוד שבהסדרי חוב של חברות מדובר במשבר שכמעט ולא יצא מגבולות שוק ההון, הרי שהסדרי חוב עם משקי בית הם כבר סוגיה חברתית, שהמוסדיים לא רגילים ולא יודעים לעסוק בה. זה משהו אחד לצעוק על טייקון שיחזיר את המטוס, וזה משהו אחר לדרוש מגברת כהן מחדרה שתמכור את הבית. אז לשם שינוי, עדיף שהפעם הכללים ייקבעו בזמן - ולא אחרי המשבר.
