גם חובבי כדורגל ספרדי, איטלקי וגרמני ייאלצו להודות כי אולי יש טובות ממנה, אבל אין טובה כמוה: רק שש נקודות מפרידות בין מוליכת הפרמיירליג, ארסנל, לבין השמינית (!), מנצ'סטר סיטי, ולאור ההתפתחויות העונה בלתי ניתן לחלוטין לחזות מי הקבוצה שתחגוג בסוף העונה אליפות. אז מה קורה העונה בפרמיירליג שהרגילה אותנו אמנם למאבקי אליפות מרתקים, אבל לרוב בהשתתפות שתי קבוצות בלבד, שלאחת מהן קוראים מנצ'סטר יונייטד? הנה כמה הסברים.
אחרי שנאמר הכל על חילופי הדורות באולד טראפורד, מתברר שיונייטד של העונה, היא עדיין הקבוצה של סר אלכס פרגוסון: חומר שחקנים אפור ברובו, עם שני כוכבים כוויין רוני ורובין ואן פרסי ועם המון מלחמה, נחישות ובעיקר יכולת לשמור עליה לא רק במשחקים הגדולים אלא גם מול הקבוצות הקטנות. המנטאליות המיוחדת של יונייטד, בולטת דווקא על רקע פתיחת העונה המגומגמת שלה: כמה פעמים שמעתם על "פתיחת העונה הגרועה ביותר מאז 1989"?, ובכן, הקבוצה של דייויד מויס נמצאת נקודה מעל מנצ'סטר סיטי העשירה, נקודה מתחת לצ'לסי שהתחדשה בז'וזה מוריניו, שלוש מתחת לליברפול שמתהדרת בפתיחת העונה הטובה ביותר שלה בעידן הפרמיירליג. אם ככה נראה גמגום, מעניין לראות איך תיראה יונייטד כשהדיבור שלה יחזור להיות כשהיה? התשובה: לא הרבה יותר טוב; כלומר, אפילו בהתחשב באופייה המיוחד, ספק אם יהיו למויס את הכלים האיכותיים להציג כדורגל משכנע כבר העונה. מצד שני בדיוק מהחומרים האלה עשה פרגי אליפויות.
מכיוון שבאיכות עסקינן, איך זה ששתי הקבוצות הכי איכותיות באנגליה, מנצ'סטר סיטי וצ'לסי, הן רק שתיים משש הטוענות לכתר? כאן צריך להתחיל ולדבר בשבחה של הליגה האנגלית: תחרותית, קשוחה וסיזיפית, כזאת שהאליפות בה לא נלקחת ב"קלאסיקו" למשל, אלא דווקא מול קבוצות התחתית הקשוחות. רק מי שמשחק תחת גשם שוטף בוויילס אצל סוונזי או על הדשא הקפוא של סטוק סיטי יכול להבין מה עובר בראש של אדן הזארד או קון אגוארו כשהם חוזרים מהיכלי הכדורגל של אירופה והצ'מפיונס ליג בימי שלישי-רביעי, הישר אל מפגש עם חוליית ההגנה הקשוחה של ווסט ברומיץ', בלי לוגו זרוע כוכבים, אבל עם בלמים בגובה שני מטר שלא מהססים לערוך לחלוצים היריבים מפגש בלתי אמצעי עם השלוליות.
צריך להתייחס לפתיחה המרשימה של ארסנל: חמש נקודות יתרון היו לתותחנים בפסגה ערב המחזור האחרון. לכאורה הפסד חוץ באולד טראפורד לא אמור להיות מכה קשה מדי במרוץ האליפות, אבל במקרה של ארסנל הוא גרם לשלדים בארונה להתחיל לשקשק: אצל התותחנים זוכרים עונות שנראו נפלא עד ינואר ונגמרו בדמעות.
אפרופו אופי, זאת גם השאלה שמעסיקה את אוהדי טוטנהאם. קרוב ל-100 מיליון אירו שנכנסו מעסקת בייל אפשרו לתרנגולים רכש מאסיבי. קשה עדיין לומר האם חוסר היציבות של הספרס הוא חבלי לידה של קבוצה חדשה, או שמא מדובר שוב בלוזריות המפורסמת של המועדון שגם בעונות טובות, "הצליח" לרוב להישאר מחוץ לליגת האלופות, אך אולי מדובר בשילוב של השניים: טוטנהאם צריכה להיבנות דרך השתתפות רציפה בליגת האלופות, כדי להבשיל ולהתמודד גם על אליפות הפרמיירליג.
אמרנו אליפות? אמרנו ליברפול. בניגוד לצ'לסי ולסיטי, בליברפול אין בעיה של רעב. סטיבן ג'רארד מוכן לאכול את כל משטחי הדשא הקפואים הפרמיירליג ובלבד שיזכה לפרוש עם תואר האליפות הנכסף. השאלה לגבי ליברפול היא עניין האיכות. הפרמטר המשפיע ביותר כרגע על איכותה הוא הקאמבק של לואיס סוארז. האם סוארז יכול להיות האריק קאנטונה של ליברפול שיוציא אותה מתקופת האופל לעידן חדש ישן?