חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, כתבה לפני מספר שנים על "התופעה ששמה אמנון רובינשטיין" כהגדרתה, כי אין לה אח ורע. לדבריה, "אף שהיו לנו במרוצת הדורות מנהיגים לא מעטים שמשכו בעט הסופרים, אין דוגמה לאדם שהחליט יום אחד לפרוש מהמולה זו, לא כדי לכתוב את זיכרונותיו כמקובל, כי אם כדי להעמיד על מדף הספרים העברי סיפורת מקורית שמעמידה אותו כסופר מהשורה".
ואכן, מאז פרש רובינשטיין מהפוליטיקה, הוא הפך לכותב פרוזה אינטנסיבי למדי, כאשר לאחרונה יצא ספרו השישי בשמונה השנים האחרונות - "השמש השחורה" שמו (הוצאת זמורה ביתן). המעבר גם היה מיידי. "התחלתי לכתוב בערב שבו התפטרתי מהכנסת", הוא מספר ל"גלובס".
- למה רק אז?
"היה לי פנאי וכנראה שזה היה בתוכי. בעצם, אני כותב את הספרים שאני אוהב לקרוא".
- אילו ספרים אלה?
"אלה ספרים שצריכים למלא שלושה תנאים: שיהיה זה סיפור שמרתק את הקורא מהעמוד הראשון; ובכל הנוגע לספרות ישראלית, שיכלול משקעים של הזיכרון היהודי הקולקטיבי. בספרי הנוכחי זו השואה, כשמה שקרה באירופה מכתיב את פעולות הדמויות בזמן ההתרחשות ב-2002. התנאי השלישי, הוא שלמחבר יהיה חלק מינימלי בטקסט - הוא לא שופט את הגיבורים ולא מספר עליהם לקורא דברים שאינם יודעים.
"אני גם כותב כך שלא תהיה הפרדה מוחלטת בין עולם הדמיון למציאות, מבחינת הגיבור והקורא גם יחד, ו'השמש השחורה' היא הקיצונית ביותר בזה. שם למשל, שאול, שמתכחש למות חברו בפיגוע, נקלע בעצמו לזירת פיגוע והסצנה הזו היא חצי סיוט וחצי מציאות, כאשר גם הקורא לא יודע מה באמת קורה שם. זה הספר הכי חשוב שכתבתי, כי הוא ממצה את כל מה שחשוב בעיניי בספרות".
- בזמן שאת הרומנים הקודמים כתבת בחודש, את "השמש השחורה" כתבת במשך שנתיים.
"בדרך-כלל אני כמעט לא מתקן, אבל לספר הזה לקח זמן רב יותר, בשל שני קשיים. ראשית, קשה לתאר דמנציה, הפרעה נפשית של זקן שתיראה אמינה וגם רציתי להראות את הצד הקומי שבדבר. שנית, קשה לשלב את סיפורי השואה של שתי הנשים בספר. אלה לא סיפורי שואה רגילים".
רבנות שפוגעת במסורת היהודית
לא רק על פרוזה שוקד רובינשטיין בשנים האחרונות. לפני כשנה, ראה אור ספרו (יחד עם אדם וולפסון) "באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר", שעוסק בנושא אקטואלי - המשילות.
- מה דעתך על הצעת חוק המשילות שהועלתה?
"היא לא עונה על הבעיה המרכזית - כוח עודף של מפלגות קטנות. אני מקבל בברכה את הדיון על המשילות, אבל העלאת אחוז החסימה לבד לא תפתור את הבעיה של לשון המאזניים. דרושות הכנסת אלמנט אזורי וקביעה מיידית מי ראש הממשלה. בלי זה, המיעוט ימשיך למשול ברוב.
"מדינת ישראל היא בעיניי פלא - הקמתה, ניצחונותיה במלחמות וצמיחתה, אבל בשנים האחרונות אנו רואים משברים קשים והיא מוכרחה להתמודד איתם. הממשלות האחרונות עשו הכול לטיפוח המחנה הלא ציוני.
"למשל, בתחום של דת ומדינה, בגלל שיקולים קואליציוניים, מתקיימת כפייה על הציבור הלא דתי בידי רבנות שהופכת ליותר ויותר חרדית. נתנו לה סמכויות שרוב הציבור מתנגד להן. משבר כזה פוגע במסורת היהודית, שאני רוצה בשימורה. הרי כשאין כפייה דתית, הציבור החילוני שומר על המסורת. הדוגמה לכך היא ברית המילה. אם היו כופים זאת בחוק, מיד הייתה קמה התנגדות, כפי שקרה בנישואים".
"תביאו הישגים לציבור שלכם"
במשך 28 שנה היה רובינשטיין חלק מהפוליטיקה הישראלית, מאז הקים ב-1974, לאחר מלחמת יום כיפור, את "שינוי", המפלגה שעמה הוא הצטרף לד"ש. אותה ד"ש הייתה הכוכבת התורנית של הבחירות ב-1977, שזכתה ב-15 מנדטים, אבל עד לבחירות הבאות התפוגגה. בהמשך כיהן בתפקידי שר החינוך ושר התקשורת, כשהוביל את "שינוי", שם שנקשר היום אוטומטית לאביו של כוכב הבחירות האחרונות, שר האוצר, יאיר לפיד.
- מה דעתך על "יש עתיד"?
"היא ממשיכה את מסורת ד"ש, של ציבור שמחפש כוח גדול בין הליכוד ל'העבודה'. ההתחלה שלה הייתה טובה מאוד, אבל היום הגיע הזמן שהיא תתחיל להצביע על הישגים. למשל, יותר מ-90% רוצים ליברליזציה של נושאי הדת, כמו נישואים אזרחיים ושינוי בתנאי הגיור. בינתיים לא נעשה בזה דבר. אומרים לי ב'יש עתיד' שזה ייעשה, אבל אם היא לא תביא הישגים לציבור, גורלה יהיה כגורל ד"ש".
- כיצד אתה מסתכל בראייה לאחור על הרפתקת ד"ש?
"הסיפור של ד"ש הוא עצוב, אבל עם לקח. כל כוכביה הכריזמטיים נעלמו אחרי כנסת אחת. רק אני נשארתי, כי דבקתי בעקרונותיי, שלא להיכנס לממשלת בגין. "עם 3 מנדטים של 'שינוי' מה השגתי? כל היום איימתי לעזוב את הממשלה ולאט לאט העברתי רפורמות וחוקי יסוד. הלקח מזה ל'יש עתיד' הוא: 'תביאו הישגים לציבור שלכם'".
האנטישמיות: הר געש שלא כבה
מלבד כתיבת פרוזה, רובינשטיין כותב לא מעט על אנטישמיות באירופה, בעיקר מצד מחנה השמאל. יש שמופתעים מכך, שכן הביקורת על השמאל האירופי מגיעה לרוב מהצד הימני בישראל. "בעניין האנטישמיות, אני לא ימין ולא שמאל. איזו עוצמה יש לה, הר געש שלא כבה לעולם. אני מזהה בשמאל האינטלקטואלי האירופי היום את אותה אנטישמיות שהייתה מנת חלקם של יהודי אירופה והסתיימה בשואה".
- מהיכן נובעת האנטישמיות שאתה מתאר?
"מהרבה שנים של כיבוש ומשטר צבאי בשטחים, אבל האנטישמיות היא גם מאוד עמוקה במדינות האלה ולא נעלמה בגלל השואה. "צריך לזכור שאותו שמאל פוסט-ציוני באוניברסיטאות הוא מיעוט קטן ולא משפיע, שרק קומם עליו רבים ודחף אותם אל הימין".
- אז אירופה לא נגדנו?
"אירופה היא היום הפרטנרית שלנו, יעד שלנו לייצוא ותיירות. מרקל, הולנד וקמרון (מנהיגי גרמניה, צרפת ובריטניה י.מ) הם ידידים גדולים שלנו. "נכון, אנו מראים להם שאין אנו מתחשבים בדעתם. אחד האנשים הבכירים בכלכלה הישראלית אמר לי לא מזמן שההכרזה על אריאל כאוניברסיטה, שיגעה את האירופים וזה היה הטריגר לסנקציות על ההתנחלויות. ישראל היא אי מבודד באוקיאנוס מוסלמי עוין שמחכה שתיעלם, והתשובה שלנו לאיום הזה היא הגשרים למערב. "הימין הקיצוני בארץ רוצה לפוצץ את הגשרים הללו, ומסכן בכך את מדינת ישראל".