"זה יקרה בעוד תשע שנים", על המשפט הזה חוזרים היום יותר ויותר הולנדים בפני עצמם, חבריהם וזרים כמו משלחת העיתונאים הישראלים שביקרה במדינה השבוע מטעם לשכת המסחר. תשע שנים הם פרק הזמן שנותר להולנד עד שיאזל הגז במאגרים והיא תתחיל לייבא ממקורות זרים. "בעבר אנשים הדחיקו את העובדה שהגז שלנו ייגמר יום אחד ובגלל זה לא ממש התאמצנו להיערך ליום שאחרי", מספר אנטואן מרטנס, מומחה אנרגיה המייעץ לרשויות מקומיות, "אבל ככל שתאריך היעד מתקרב מדברים על זה יותר. כמעט כל הבתים מחוברים לגז הטבעי המקומי וכשיוחלף בגז ממקור אחר, הם יצטרכו להתאים את הציוד שלהם. השינוי ישפיע על אורח החיים של כולנו".
סיפור תגליות הגז של הולנד יכול ללמד את ישראל כמה לקחים. מכירה מואצת של הגז, ניצול ההכנסות לצרכים שוטפים ועירוב שיקולים גיאו-פוליטיים בעסקאות גז - כל אלה נושאים שהחלטות בהן עלולות להתברר בעתיד כנמהרות מדי. וישנו לקח נוסף: היכולת לחזות את פניו של משק האנרגיה בעוד 20 שנה ויותר היא כמעט אפסית. האפשרות להעריך מה יהיו מקורות האנרגיה ומחירי הדלקים העיקריים ב-2030 - מוגבלת ביותר. כשההולנדים החליטו מה לעשות בכמויות הגז העצומות שגילו, ב-1960, הם התבססו על הערכותיהם של מיטב המומחים, אלא שבדיעבד ההערכות האלה היו מופרכות לחלוטין.
חיפושי הנפט והגז החלו בהולנד לאחר מלחמת העולם השנייה. ב-1959 התגלה בצפון מזרח הולנד, בעומק 3 קילומטרים, שדה הגז הגדול ביותר באירופה - מאגר חרונינגן (Groningen). המאגר הכיל כ-2,700 מיליארד מ"ק (BCM) גז טבעי, פי שלושה מסך עתודות הגז הנוכחי של ישראל, כולל תמר ולוויתן. "כשגילו את המאגר, התחושה הכללית הייתה של אכזבה", אומר באירוניה רנה פיטר'ס, מנהל מחלקת טכנולוגיות גז ב-TNO ההולנדית. "כולם דיברו אז על הנפט וחשבנו שלגז טבעי אין שום ערך", מסביר פיטר'ס, שקבוצת מחקר שבה הוא עובד מייעצת לממשלת הולנד ולגופים פרטיים.
מאז גילויו ועד היום הניב חרונינגן לממשלת הולנד רווחי עתק בהיקף כולל של יותר מ-200 מיליארד דולר. עלויות ההפקה מהמאגר עומדות על פחות מדולר ליחידת חום והגז נמכר בצנרת לשכנותיה של הולנד ובראשן גרמניה, במחיר המתקרב ל-10 דולר. היום, כשהמאגר בן ה-50 מתקרב לסוף חייו, שוררת בהולנד תחושת החמצה מכך שנוצל מהר מדי. "התוכנית המקורית הייתה למכור את כל הגז בתוך 10 שנים", אומר פיטר'ס, "ב-1960 כולם העריכו שהעולם יעבור לייצר חשמל באמצעות כורים גרעיניים והנפט והגז יהפכו למיותרים. היום אנחנו יודעים שטעינו".
מה שמכעיס היום במיוחד את ההולנדים הייתה החלטה שקיבלה הממשלה בשנות ה-60 לספק גז לאיטליה במחיר נמוך ממחיר השוק. איטליה הייתה נתונה אז תחת השפעה קומוניסטית חזקה ובאירופה חששו שאם תיאלץ לרכוש את הגז מבריה"מ תתחזק התלות שלה בגוש הסובייטי עוד יותר עד שתערוק. הולנד התקשרה עם איטליה בהסכם לטווח ארוך מאוד, הנמשך למעשה עד היום ומספקת לה כמות שנתית של 10 bcm.
עצם העובדה שהולנד מייצאת גז גם 50 שנה אחרי תגלית חרונינגן איננה מובנת מאליה. היא נזקפת לזכות החלטת הממשלה להגביל את הפקת הגז מהמדינה ל-80 bcm לשנה ולהשקיע בגילוי מאגרים נוספים. ההחלטה התקבלה על רקע משבר האנרגיה של 1973, שהבהיר להולנדים סופית שהתלות בנפט רק תלך ותגבר. הגבלת מכירות הגז גם סייעה להולנד להיחלץ מהתופעה הכלכלית החמורה המוכרת כיום בשם "המחלה ההולנדית". כמויות הגז הבלתי מוגבלות שהולנד ייצאה בשנות ההפקה הראשונות מחרונינגן הביאו לה הכנסות אדירות במטבע חוץ. התחזקות הגילדן ההולנדי פגעה קשות בענפי יצוא אחרים שהלכו והתנוונו. "יצוא הגז עשה אותנו 'עצלים' יותר ופגע בתחרותיות הכלכלה שלנו", אומר פיטר'ס, "המחלה ההולנדית נבעה מכך שהכנסות הגז נכנסו ישירות לתקציב ועיוותו את מאזן התשלומים. אנחנו עדיין תלויים מאוד בהכנסות מהגז. בלי 10 מיליארד דולר מהגז, התקציב שלנו יהיה בגירעון משמעותי".
ללמוד מהנורבגים
מרטנס סבור שהלקח העיקרי שיש להולנדים ללמד את ישראל הוא לא מה לעשות בגז אלא כיצד להשתמש נכון בהכנסות ממנו. "הגז הוא לא אינסופי ובסוף הוא ייגמר, גם אם תצליחו לדחות את זה בעוד כמה שנים", אומר מרטנס. "אנחנו השקענו את הכסף בסתימת החורים בתקציב, בהטבות סוציאליות ובפרויקטים תחבורתיים. הכסף הקל של הגז גרם לנו להיות עצלנים ולא לחשוב מה יקרה כשהגז ייגמר. הייתי מציע לכם ללמוד מהנורבגים", אומר מרטנס, "ולהקים קרן חיסכון לאומית לדורות הבאים".
הניסיון של הולנד לגלות מאגרים נוספים נחל הצלחה חלקית. ממשלת הולנד חילקה ליזמים לא פחות מ-400 רישיונות חיפושים, רובם במימי הים הצפוני. יזמי מאגרי הגז הקטנים זכו לתמריצים ובהם שוק מובטח ומיסוי מופחת של 60%-70% מהרווח (המיסוי על חרונינגן נאמד בכ-80%-90%). חברה ממשלתית המחזיקה 40% מהזכויות בכל המאגרים הקלה את גיוס המימון בשלב החיפושים המסוכן. ואמנם באלפי הקידוחים שנערכו ב-40 השנים האחרונות התגלו יותר מ-300 מאגרים חדשים, אלא שאף אחד מהם לא מתקרב לממדיו של חרונינגן הענק. כמות הגז הכוללת במאגרים הקטנים נאמדת בכ-500 bcm וכיום הם מספקים מחצית מתפוקת הגז של הולנד.
עוברים לגז מונזל
למעשה, כבר היום הולנד מייבאת גז בהיקף של 15 bcm לשנה, ובמקביל ממשיכה לייצא כ-50 bcm בשנה, כתוצאה מהתחייבויות בהסכמים ארוכי טווח. מה שמרגיז את ההולנדים במיוחד הוא שהגז אוזל דווקא כעת, כשנדמה שהעולם בפתח עידן הגז הטבעי. "יש היום מגמה של מעבר מדלקים מבוססי נפט לדלקים מבוססי גז טבעי", אומר פיטר'ס, "רואים את זה אפילו בתעשיית הכימיקלים, במעבר מנפטא לאתילן כחומר הגלם העיקרי".
ממה נובע המעבר הזה?
"בעיקר מהפער בין מחירי הנפט והגז הטבעי. עד 2006 המחירים היו צמודים, אבל מאז מחיר הנפט נשאר בסביבות 100 דולר לחבית בעוד מחיר הגז הלך וירד. הפקת פצלי הגז בארה"ב ואולי גם במדינות נוספות רק תחזק את המגמה".
על רקע מגמות אלה משקיעה הולנד בעידוד השימוש בגז טבעי מונזל (LNG) כדלק לכלי רכב כבדים. ה-LNG זול בהרבה מבנזין וסולר ומזהם פחות. יש לו גם יתרונות על תחליפי נפט אחרים - בכל ליטר LNG דחוסים 600 קוב גז טבעי, פי 3 מבגז טבעי דחוס.
בקיץ האחרון החלה לפעול בהולנד אונייה ראשונה המונעת ב-LNG וכ-100 משאיות מונעות LNG. לאורך חופי נורבגיה החלו לפעול מעבורות מונעות LNG. כרגע מדובר רק על אוניות המשייטות באזור אירופה משום שטווח התדלוק מוגבל ל-2,000 ק"מ. בעתיד יצוידו אוניות חוצות אוקיינוסים במנוע דו-דלקי שיאפשר להן לעבור להנעה ב-LNG בקרבת החוף ויישובים מאוכלסים. "יש התעניינות רבה בטכנולוגיה הזאת מצד נמלים נוספים כמו קטאר, סינגפור ונמלים בארה"ב", אומר פיטר'ס.
