חיפשתי את המילים לתאר את דמותו החתרנית של שוויק בפני חברים שטרם נחשפו אליו, ואחרי כמה ניסיונות מצאתי את האנלוגיה, שגררה אנחת רווחה קולקטיבית: הסרט "גבעת חלפון אינה עונה". אותה פארסת מילואים מאת אסי דיין, שהפכה לנכס צאן ברזל יום עצמאותי, יותר מאשר מרפרפת אל עבר יצירתו הקנונית של ירוסלב האשק. כמוהו, גם היא נולדה כריאקציה עוקצנית למלחמה טורפת קלפים (כיפור). כמוה היא שמה ללעג ומגחיכה את מוסד המלחמה באשר הוא.
את עלילותיו של שוויק פרסם האשק ב-1923, בסך הכול חמש שנים לאחר תום מלחמת העולם; שבעיתוי מקרי או שלא מבחינת הקופרודוקציה החדשה של הבימה ותיאטרון חיפה, בשנה הבאה יצוין מאה שנה לפריצתה. אבל האשק לא עוסק באימפריות, אלא באפסיות האדם, שהופך בעל כורחו גם לחייל. הוא עושה זאת דרך עיניו של יוזף שוויק, סוחר זוטר בכלבים גנובים ואימבציל עם תעודות, שמגויס למערכה, רגע אחרי שהוא נחשד בקשר קונספירטיבי לרצח יורש העצר.
שוויק עושה את דרכו אל החזית, תוך שהוא לא מחמיץ בדרך אף תחנה להגחכה - מהפיקוד העליון, דרך בית המשפט ועד לכנסייה שמכשירה את השרץ.
לביצוע, בבימויו של משה נאור, שני הישגים בולטים, שהופכים את ההצגה לחוויית תיאטרון ראויה. הראשון הוא העיבוד. יוסף אל דרור רקם מספרו של האשק מחזה קולח, שיחד עם הבימוי הענייני והלא מתחנף של נאור, מצליח להצחיק כהוגן ובאותה הזדמנות גם לא להחמיץ את הסרקזם הנוטף. ההישג השני, ושבמידה רבה מאפשר את הראשון, הוא אבי קושניר בתפקיד, שכמו נתפר על-פי מידותיו הקומיות והדרמטיות הטובות גם יחד. קושניר מגיש שוויק לתפארת תוך שהוא עומד במיומנות על ים הניגודים שמכילה הדמות הזו. הישג מרשים.
בצד המרשים פחות של ההצגה הזו נמצאת בחירת התפאורה, שיכולה הייתה להיות מגוונת ומעניינת יותר. אבל משמעותית מכך היא חולשת הצוות המלווה. אני לא יודע מהם האילוצים שעמדו מאחורי בחירת הרכב השחקנים הנוכחי, אבל על הבמה, זולת עמי סמולרצ'יק ונבו קמחי בעיצוב כמה דמויות חביבות, ניכר שקיים פער לא מבוטל בין האיכות והעומק שמביא עמו קושניר לתפקיד לבין זו שתומכת בו. זה חבל בעיקר משום שאת האתגר המרכזי - להלן דמותו המורכבת של שוויק - נאור וקושניר פיצחו בהצלחה מרובה.
"החייל האמיץ שוויק" מאת ירוסלב האשק, עיבוד: יוסף אל דרור, בימוי: משה נאור, תיאטרון חיפה בשיתוף הבימה