שבוע בלבד מאז ששלושת השופטים קבעו: "זכאי", מערער שובו של אביגדור ליברמן לזירה את יסודות הבסיס של המערכת הפוליטית כולה ושל הליכוד בפרט, ומסדר מחדש את הקלפים והכיסאות במובן המילולי של המילה.
עוד לפני ששר החוץ פצה השבוע פה, וכבר שלושה משרי הליכוד נאלצו לזוז ממקומם סביב שולחן הממשלה שבמליאת הכנסת: ליברמן, ששב לכיסא הצמוד לנתניהו משמאל, גרר שינויים ומעברים סביב השולחן שבמושגים פוליטיים נחשבים לתזוזה של לא פחות מלוחות טקטוניים. בעוד סילבן שלום היושב לימינו של ראש הממשלה נותר במקומו, שונה בעל כורחם מיקומם של בוגי יעלון, גדעון סער, ויובל שטייניץ, שבחודשים האחרונים ישבו קרוב לנתניהו ונהנו מהבזקי הפלאשים.
בוגי זז כיסא ימינה, סער דילג לצד השני, ושטייניץ נדחק לפינה והושב בקרן זווית. לא סתם חטף שר האוצר לשעבר חום ביום שבו זוכה ליברמן. ליטרלי. הוא אפילו ביטל את הגעתו לכנס קיסריה שהתקיים באותו היום באילת. הוא הבין כבר אז שאוכלים לו ושותים לו. אתמול התברר שצדק. לא רק שליברמן ישאב ממנו את הסמכויות, הוא גם הזיז אותו גם מהכיסא.
ליברמן נהנה להזכיר השבוע לכולם שיש לו חיילים בטוחים, שאין לו אלוהים, ושאין לו אף אחד על הראש ועשה שמות כמעט בכל גיזרה אפשרית. את השבוע הוא פתח מבלי להתבלבל עם ירייה קטנה לעבר נתניהו: הוא גיבה את האמריקאים בטקס כניסתו לתפקיד שר החוץ וזרק לאמריקאים חכה להזמין אותו לחדר הסגלגל.
כל ימני תורן שהיה טראבל מייקר בתורו, מכיר את הטריק (אור טריט) האמריקני הידוע, שבו הוא נפגש בוושינגטון עם היועץ לביטחון לאומי כשבאמצע הפגישה נפתחת הדלת ב"הפתעה" ונשיא המעצמה הגדולה נכנס. זה קרה לאיציק מרדכי, זה קרה לשאול מופז, זה יקרה אולי לליברמן ויהווה עוד שלב בדרך להפיכתו למבוגר האחראי. זה שהאמריקאים עייפו מנתניהו זה סוד גלוי, ובמדבר כידוע, אפילו ליברמן נראה כפרח בר.
כשהוא מדושן עונג מההצלחה, המשיך ליברמן בטבח על גבי העיתונים כשהוא דורש את השבת סמכויותיו שפוזרו בין שטייניץ, לבני, ואלקין, תוך שהוא מכניס שינויים במפתח הקואליציוני סביב הוויכוח על איוש ראשות ועדת החוץ והביטחון, כאילו הוא היה במילואים כשעשו את ההסכמים הקואליציוניים.
העימות על ראשות הוועדה היוקרתית שיודעת לפני הקבינט ושר החוץ מתי ילחץ ראש הממשלה על הכפתור האדום, הפך בחסות ליברמן לאירוע קואליציוני רב נפגעים: נתניהו, שציפה לתמיכה של השותף הקואליציוני הבכיר שלו, זועם על ליברמן שמתנהל כאילו הוא מכוח האו"ם ולא נוקף אצבע או מתערב בקרב שהוא מנהל מול לפיד שמייעד את התפקיד לעפר שלח, בעוד ראש הממשלה מתעקש לראות את מקורבו צחי הנגבי או את יריב לוין בתפקיד.
ליברמן מצדו כרגע יושב על הגדר עם נטייה קלה לתמיכה בשלח, לאות הוקרה ללפיד שהפר עוד הבטחת בחירות שלו ולא עשה דרמה מהגדלת מספר השרים בממשלה. את הכעס ליברמן מוציא על בנט, שעשה על גבו סיבוב ודרש גם הוא ראשות ועדה בעקבות שינוי המפתח הקואליציוני עם חזרתו של ליברמן לזירה.
מי שמחפש סימנים לקרע בין ליברמן ובנט יכול לפרש את העדרו של יו"ר הבית היהודי מההצבעה על מינויו מחדש של ליברמן במליאה. בנט, שנצפה בכנסת סמוך מאוד למועד ההצבעה, מסר בתגובה שנאלץ לעזוב את המשכן כי שימש נציג הממשלה באירוע של לא פחות משגרירות אנגולה, אבל על דבר אחד אפשר לשים כסף: ברית בנט-ליברמן, שהחזיקה בדיוק שבועיים, נכחדה. היא לא קיימת יותר.
תימוכין לכך אפשר למצוא גם בעובדה שגם השר אורי אריאל וסגן השר אלי בן דהן לא התעקשו להישאר בכנסת להביע תמיכה בליברמן, או במיני-מרד של מחצית מחברי הבית היהודי שבהצבעת אי האמון שקדמה להשבעה יצאו מהמליאה במחאה על אי קבלת צ'ופר קואליציוני בתמורה לתמיכה בשר החוץ החדש-ישן.
ובכל זאת בבית היהודי טוענים שהברית קיימת על רקע מדיני, אולם בישראל ביתנו מכחישים לחלוטין. ניצני הציר הזה, דרך אגב, נולדו בבחירות לראשות עיריית ירושלים. ליברמן ניסה להגיע עם בנט, באמצעות אורי אריאל, להסכם אידיאולוגי אסטרטגי, במסגרתו יתמכו בנט והבית היהודי במשה ליאון, והברית האסטרטגית עם ישראל ביתנו על רקע המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים תתהדק בתמורה. ליברמן הציע את הדיל, אריאל הרים את הכפפה. בנט אמנם רצה, אבל זה לא יצא. רוב הציונות הדתית כבר הביעה תמיכה בניר ברקת והצהרה של בנט על תמיכה בליאון היתה מוציאה אותו טמבל.
בכנסת טוענים שבנט, שהוא פרנואיד לא פחות מהבוס הקודם שלו נתניהו, חושש שנתניהו ינסה להיפטר ממנו על רקע מדיני ומרגיש שהוא נותר חשוף בצריח ולכן מנסה לקשור עצמו עם כל מי שרק יכרות אתו ברית.
ואיך יגמר הפלונטר על ועדת החוץ והביטחון? לא מן הנמנע שבעוד שלושה רבים הרביעי לוקח. סגן שר החוץ, זאב אלקין, נחשב למקורבו של ליברמן, אבל גם יושב בדיוק על אותה המשבצת במשרד החוץ. אחת האפשרויות היא למנות את אלקין, איש הליכוד שיודע לתת עבודה ליו"ר הוועדה, ולחסוך את המהומה.
לנשיא שלום
עד כה בלטו שני מועמדים לתפקיד נשיא המדינה הבא: פואד בן אליעזר ורובי ריבלין. על רקע העובדה שבאופן רשמי ריבלין אינו נתמך על ידי הליכוד בשל יחסיו המיוחדים עם נתניהו, בשבועות האחרונים מתגלגל בהקשר הזה שם חדש ומפתיע: השר סילבן שלום. החשד המידי הוא שבעלי אינטרסים הפכו את שר התשתיות למועמד לתפקיד על מנת שישחרר עבורם את הזירה.
גדעון סער שאולי יתמודד על ראשות הליכוד בעתיד ישמח לארוז לשלום את הקרטונים רק שיתפנה מהבית ויעבור למשכן הנשיא; ישראל כץ לא יתנגד לסלול לו לשם כביש מהיר; בוגי ישים לו סוללת הגנה של טילים רק שיעזוב, דנון, אלקין, אקוניס, גילה והנגבי ישמחו להגשים את חלומם ולהחליף אותו ליד שולחן הממשלה וגם נתניהו, שאינו תומך בריבלין, יכול למצוא בשלום מועמד פוטנציאלי וראוי, שיחזיק בתפקיד עד שיסיים עוד קדנציה בראשות הממשלה ובעוד שבע שנים יבצע הצרחה וייכנס בעצמו למשכן הנשיא.
שלום, שיסיים שבע שנים בגן עדן, יהיה אז בן 62, הגיל שבו אפשר להתחיל לחזור למערכת הפוליטית ולהתמודד על ראשות הממשלה והליכוד. נתניהו יסגור 71 סתווים, ויעבור למשכן הנשיא להזדקן בממלכתיות ובכבוד. אולי זה האורנים הגדול.
מצד שני, למרות שפרס חושב לחזור לחיים הפוליטיים, בית הנשיא זה ואן ויי טיקט, תפקיד אחרון, תחנה סופית שממנה אין חזור. שלום ודאי יודע שאם יעזוב את המערכת הפוליטית סיכוייו לחזור אפסיים. מי יודע מי יעמוד בעוד שבע שנים בראשות הליכוד, ואם בכלל הוא ייתן לו לחזור. הוא עלול לאבד את התמיכה, את התשתית שבנה במשך 15 שנה ובעיקר את הימין ואת המתנחלים. ספק אם הם יחכו לו עד שיסיים את כהונתו במשכן הנשיא.
ככל שחושבים על כך, התרחיש הזה דווקא יכול להתברר כיותר מאפשרי. שלום נהנה מקונצנזוס והוא מקובל על כל חלקי הבית. האופוזיציה תוכל לחיות עם מועמדותו בשלום, עם החרדים הוא ביחסים טובים עוד מימי הרב עובדיה, וגם עם האשכנזים הכל על מי מנוחות. היחסים שלו טובים גם עם הכיפות הסרוגות ובליכוד כאמור יזכה לתמיכה, רק שיעזוב. השאלה אם גם ליברמן יהיה מוכן לתת כתף כדי להעביר את סילבן דירה. ביום שליברמן זוכה, עלה שלום לתוכניות רדיו ופרגן. השאלה אם זה הדדי.
שלום בתגובה תהה בחשדנות מי "מחבריו" לסיעה או לממשלה זורע את השמועה ואמר כי הוא אינו מעוניין בתפקיד. זה מה שהוא אומר כרגע. מעניין אם זו תהיה התשובה גם בהמשך.
כחלון יאסוף
כמו בכל מערכת בחירות, גם בזו הבאה אפשר להעריך שתהיה מפלגה חדשה שתסחוף אליה את כל המאוכזבים מכל קצוות הקשת הפוליטית. בעוד ליברמן חומד את ראשות הליכוד מבפנים, במערכת הפוליטית מהמרים שמי שינסה לכבוש את ראשות הממשלה מבחוץ הוא שר התקשורת לשעבר משה כחלון.
כל מי שפרש או הופרש לאחרונה מתפקידו - החל מעופר עיני, דרך אלי ישי, מאיר דגן, דיסקין, ועד לנשיא המדינה שמעון פרס, נחשד מיד בחבירה למפלגה החדשה של כחלון שבניגוד לשמועות, עדיין לא נרקמת. כחלון הוא עדיין חבר ליכוד ומשלם מיסי חבר, אבל לפי סקרים שנעשו בחודשים האחרונים, אם יקים מפלגה, מהקצה השמאלי לזה הימני הוא יזכה לתמיכה: 18% מתומכי מרץ כמו גם 26% ממצביעי ש"ס השיבו בסקר של רפי סמית כי יתנו קולם לשר לשעבר, שלא נוהג להבטיח אבל מקפיד לקיים.
העלייה אליו לרגל בשבועות האחרונים מלמדת שמועמדותו בעצם מסכנת את כולם. העובדה שהוא לוקח גם קולות מהליכוד, מבנט ומלפיד, מהערבים ומהעבודה, הופכת אותו לדבר החם הבא. כחלון כרגע שקט, אך כידוע מים שקטים חודרים עמוק והוא רחוק מלומר את המילה האחרונה. גם אם כרגע לא קורה כלום- הכיוון שלו ברור. לא סתם הוא ויתר על עבודה עם טייקונים ובחר במכללה.