בציבוריות הישראלית מרבים לעסוק בהתרבות התופעות העברייניות הפוגעות בביטחון האישי שלנו וברכוש. זו התפתחות שלילית שיש להתמודד עמה, ויפה שעה אחת קודם. אולם למרבה הצער, קיימת התעלמות מקוממת מתופעה המסכנת חיי אדם לא פחות מהעבירות ה"מסורתיות", והיא התנהלות ציבור רוכבי האופניים וכלי-רכב מנועיים שונים במדרכות תל-אביב.
כל הולך-רגל במדרכות תל-אביב, ובמיוחד ברחובות המרכזיים, נתקל בג'ונגל תחבורתי דו-גלגלי נטול רסן. הוא נאלץ לתמרן, בדריכות מתמדת, בין עשרות רוכבי אופניים רגילים, אופניים עם מנוע חשמלי, קורקינטים משוכללים ולעתים גם אופנועים.
כמעט לא ניתן לחצות כביש ברמזור ירוק בלי שיסתערו על הולכי-הרגל, מן הצדדים וממול, שלל רוכבי מכשירים שונים ומשונים. המשתמש הממוצע בכלי רכב אלה אף מגדיל לעשות בנסיעה על המדרכות במהירות גבוהה, כאילו בכביש עסקינן, ובצלצולים צורמים כאשר הולך-רגל מעז "לעמוד בדרכו" ונמנע מפינוי הדרך לנסיעה מהירה.
הפקעת המדרכות מהולכי-הרגל
לא אחת מלווה את הרוכב כלב הרץ בצדו. ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, למשל, ניתן רק לחוס על הולך-רגל הממהר לאוטובוס, הנאלץ לחצות במהירות את שביל רוכבי האופניים. להולכי-הרגל מוקצה פס הליכה צר בלבד, ללא הפרדה פיזית באמצעות מכשול כלשהו בין שביל זה לבין שביל האופניים.
הולכי-רגל לא מעטים כבר נפצעו, ויש להניח שהפגיעות בגוף רק יתגברו עם התרחבות השימוש באופניים ובכלי רכב אחרים על המדרכה. וכך הפכה המדרכה לכביש לכל דבר ועניין. עידוד השימוש באופניים גרם להפקעת המדרכות מהולכי-הרגל והפקרתם של אלה.
על-פי תקנות התעבורה, המצב המשפטי הוא ברור: לכלי רכב מנועי אסור כלל ועיקר לנסוע על המדרכה. רבים מהמכשירים הנוסעים כיום על המדרכה הם כלי רכב מנועיים. לאופניים רגילים מותר לנסוע רק בשבילים המסומנים לכך (בשבילים האחרים מותר רק להוליך אופניים רגלית, ללא הפרעה לאחרים). בפועל, כלי רכב מנועיים רבים נוסעים על המדרכה, ורוכבי אופניים משתמשים כשגרה במדרכות, גם כשאין שביל מסומן כלשהו.
יתר על כן, גם כאשר קיים שביל מסומן, אין הפרדה פיזית בין השביל הזה לבין המסלול של הולכי-הרגל. הרוכבים מתערבבים עם הולכי-הרגל ונוסעים גם בשבילים לא מסומנים. הנסיעה במהירויות גבוהות גם מצמיחה את תחולת העבירה הכללית על-פי דיני התעבורה, של סיכון ההולכים על המדרכה. לכל אלה מצטרפת בעיה נוספת - בהיעדר רישוי לאופניים והיעדר חובת ביטוח, גם אין בנמצא דרך אפקטיבית לאיתור המזיקים ולגביית פיצויים.
הגורמים המוסמכים לביטחון התושבים נוהגים באדישות מקוממת לתופעה זו. עיריית תל-אביב גורסת כי האכיפה היא בסמכות המשטרה, והמשטרה אינה פועלת. אולם גם לעיריית תל-אביב חלק מרכזי במחדל הקיים. הסמכות לסימון שבילים לאופניים מוקנית לרשות התימרור המקומית - בניהול ראש העירייה.
אילו נמנעה העירייה מסימון שבילים לנסיעה באופניים באזורים הצפופים, נסיעה על המדרכה הייתה אסורה! לציבור היו ברורות זכויותיו, והאכיפה הייתה קלה יותר. כללית, העירייה מעודדת במופגן שימוש באופניים, תוך הפקרת הציבור הגדול של הולכי-הרגל.
הולכי-רגל אינם מאיימים לפגוע ברוכבי אופניים, בעוד שהרוכבים מזיקים להולכי-רגל. מושכל-יסוד הוא כי מדרכה מיועדת להולכי-רגל. לפיכך, יש לנקוט פתרון המקובל בערים אחרות בעולם - של סימון שבילים צרים בצידי הכביש, עבור רוכבי אופניים, או סימון שבילים צרים לאופניים על המדרכות, רק אם ניתן לבצע הפרדה פיזית הולמת בין המסלולים. יש למחוק את השבילים המיועדים כיום לאופניים על המדרכות, ולהבהיר כי נסיעה על מדרכות היא עבירה פלילית.
האחראיים לכאוס יישאו באחריות פלילית
גם טרם ביצוע השינויים המוצעים לעניין סימון שבילים, די בשוטר אחד שינוע במדרכות של רחוב מרכזי וירשום דוחות על העבירות הרבות המתבצעות כיום כדי לייצר הרתעה מפני הפרות חוק. כל עוד אין סימון על הכבישים, יתכבדו תושבים וילכו רגלית, או ייסעו על הכביש בתחבורה ציבורית ופרטית.
במצב הקיים, קטילת חיי אדם היא רק שאלה של זמן. אל ייפלא איש אם הגורמים האחראיים לכאוס כיום יישאו באחריות פלילית בגין גרימת מוות ברשלנות, ובאחריות נזיקית לפגיעות בגוף וברכוש, על-פי עוולת הרשלנות.
ראוי כי ארגונים האמונים על ההגנה על איכות החיים של כולנו ייטלו יוזמה ויפנו לערכאות לשם אכיפת החוק. שלטון החוק אינו מתבטא רק ב"מעשים גדולים" של ביעור שחיתות שלטונית ומיגור ארגוני פשע, אלא גם בהגנה על זכותם של תושבים לכך שהפרות חוק שיטתיות לא ישבשו את איכות חייהם ואת חופש התנועה שלהם.
* הכותב הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב ומשמש כיועץ במשרד עורכי הדין מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל.