החזרה של אקי אבני מלוס אנג'לס לא הייתה פשוטה, בלשון המעטה. הוא חשב שיקבלו אותו פה בחיבוק חם, אבל לא רק שהשוק לא התרגש מחזרתו ארצה, הוא התעלם ממנו בהפגנתיות. היו גם כאלה שכעסו עליו. כיום נראה לנו טבעי לגמרי שאיילת זורר, גל גדות, מורן אטיאס ומרק איווניר מצליחים בהוליווד, כשהצלחתם היא גאווה לאומית, אבל כשאבני פרץ את הדרך, כשעבר לשם עם אשתו לשעבר, סנדי בר, בשיא הצלחתם בארץ, הוא נחשב לבוגד. עד כדי כך. היחס הקר פגע בו עד עמקי נשמתו. "מה הם רוצים ממני?", הוא משחזר, "אני בסך-הכול אמן שנסע כדי להרחיב את האופקים שלו. הייתי המאמי הלאומי, 'טירונות', 'הוא הלך בשדות', ואנשים כנראה הרגישו שבגדתי בהם".
- חזרת לבסיס שממנו התחלת את הקריירה, לתיאטרון, אחרי שנים בטלוויזיה ובקולנוע.
"אחרי הלימודים אצל יורם לוינשטיין הצטרפתי לקבוצת הצעירים של רינה ירושלמי לעוד שנה של התמקצעות, ואחר כך עשיתי את 'סיפור הפרברים' ואת 'המפקח', ואז היה 'תוסס', וקם ערוץ 2 ומאוד קסם לי לעשות שם את תוכנית הנוער הראשונה 'סטוץ'. משם התגלגלתי לתוכניות ולסרטים, והתיאטרון תפס מקום משני, כי היה אז פחות סקסי בעיניי. כשחזרתי מאל.איי. נפגשתי עם בועז בן-ציון כדי שייצג אותי. הוא שאל, מה אתה רוצה לעשות וכמה אתה יכול לחכות עד שזה יקרה? אמרתי שאני רוצה לעשות תיאטרון ושיש לי אורך נשימה כלכלי".
- למה דווקא תיאטרון?
"הרגשתי שאני צריך לחזור הביתה. בשנה האחרונה שלי באמריקה התפרק הבית שלי עם סנדי, והתפרק הבית המקצועי שלי שם. הייתי צריך לבנות מחדש את הבית, והבית של המשחק הוא התיאטרון. מה גם שהמצב בטלוויזיה מבחינה תוכנית הוא עגום. כשהביזנס יותר חשוב מהתוכן בכל ממד ופורמט, הולכים לאיבוד".
- מוזר לשמוע משפט כזה ממי שעבר להוליווד, שם הביזנס מעל הכול.
"לתפיסתי הסברה הזו שגויה, כי בארצות הברית יש מקום גדול לכולם, בכל נישה. יש ערוץ לריאליטי, לדרמות - כל אחד יכול להתקיים בכבוד עסקי ואמנותי".
- השוק שלנו קטן וחייב להיות רווחי.
"בארץ, אם אמן מתפזר זה בגלל שאין לו ברירה. צריך שעטנז שגם יכבד אותך כלכלית וגם את הנשמה המקצועית שלך. כיום אני מגיש תוכנית בוקר בערוץ מסחרי, ובערב אני בתיאטרון. זה מה שנכון לי כרגע".
- אתה מותח ביקורת על התכנים שבטלוויזיה, ועדיין מגיש תוכנית בוקר, שחלק מהביקורות שקיבלתם עליה היו קשות.
"ואחרות כתבו שזו תוכנית נהדרת. התוכן שלה הוא פנטסטי. אין בה כדורי בדולח והכנת כרטיסי ברכה לשנה הבאה. אנחנו משתדלים להביא אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, ויש גם חצי שעה של פוליטיקה וענייני דיומא, שעליה התעקשתי".
- אתה אדם פוליטי? מעורב?
"אני מוצא את עצמי עושה פעולות למען המדינה עם משרד החוץ וההסברה. בשנה שעברה נסעתי עם משלחת לאירלנד, שם מצבנו איום, כי אין שדולה יהודית-ישראלית, שבארץ לא מבינים עד כמה היא חשובה; והעובדה שאחרי הרבה שנים של תמיכה עיוורת במדינת ישראל, האירים מעדיפים להזדהות עם הפלסטינים, עם האנדרדוג, ולא איתנו. אז היינו שם בשבוע האפרטהייד נגד מדינת ישראל, נתנו מלחמה, אבל גם הקשבנו טוב-טוב".
- זו הסיבה לכך שיצאת לסיור ביהודה ושומרון?
"אנחנו חושבים שאפשר להפריד שטחים ושלום, והעניין הוא הרבה יותר מסובך. הלכתי לשם לראות במו עיניי את ההשקה הפיזית שבין האוכלוסיות שם. עניין אותי לבקר שם בתעשייה. יש שם 172 מפעלים, 6,000 פועלים, מהם 3,000 פלסטינים, שמשתכרים לפי פרמטרים ישראלים עם תנאים טובים יחסית. מדברים על דו-קיום, אבל זה הדו-קיום הגדול ביותר, לטוב ולרע. ולא משנה באיזה צד אתה נמצא".
- אז באיזה צד אתה נמצא?
"מי שמשייך את עצמו לצד כזה או אחר הוא אידיוט. המציאות כל-כך ורסטילית, בכל יום היא מציעה הזדמנויות חדשות".
- שיש כאלה שמסרבים לראות אותן.
"אטימות היא הדבר הרע ביותר לכל מהלך יצירתי מכל סוג שהוא. המדינה זזה לאמצע והמחאה היא תוצאה של זה, ואנחנו רק בתחילת המהלך שהיא התניעה. ההפגנות היו טבילת רגל. במודעות אנחנו כבר שם. במציאות, יש רגולציה, ביורוקרטיה. עם הפלסטינים אני רוצה להגדיר את עצמי כאופורטוניסטי, ואני רוצה לראות עם מי בא לי לרקוד טנגו. גם הצד השני צריך להכיר בכך שאנחנו צריכים לרקוד טנגו, וכשאבו מאזן אומר אחרי שחרור האסירים שאין מצב לדיאלוג, זו אמירה איומה שעושה טוב להדיוטות שבצד השני, וברור שהיא פרופגנדה".
- לא הצטרפת בזמנו לחרם על אריאל.
"זה קרה כשהופעתי ב'לילה לא שקט' וכשאני חלק מתיאטרון ציבורי (הקאמרי, ל' ר'), שממומן בחלקו על-ידי המדינה, אז אני סוג של עובד ציבור והחרמה היא לא לגיטימית בעיניי. להגיד אפשר, אבל ההחלטה להחרים הייתה עגומה".
- בוא נחזור רגע לתקופה שבה ניסית לחזור לשחק בארץ. איך שיווקת את עצמך?
"הלכנו לפגישות והתיאטרון חיבק אותי מיד. בהבימה הציעו לי חוזה לשלוש הצגות ספציפיות, שלא עלו בגלל בעיות תקציביות, אז הלכנו לעמרי ניצן (המנהל האמנותי של הקאמרי, ל' ר') שהרים את הכפפה".
- ונתן לך את 'לילה לא שקט', שלא הצליחה.
"זה לא מדויק. מבחינה כלכלית ההצגה כיסתה את עצמה פלוס. אחר כך עברתי ל'בעל למופת' של סובול, ובהצגה השנייה עמרי קרא לי למשרד והציע לי את 'קברט', שזו ההכרה הכי גדולה שקיבלתי בתיאטרון. אתה אחד מאיתנו, בוא הצטרף לחבורה הכי טובה במדינה - אולה שור, מיקי קם, גדי יגיל".
- ואיתי טיראן. צבטת את עצמך?
"לגמרי. הייתי כל-כך רעב לעשייה טובה ואיכותית, והייתי חייב להתאבד על זה. הייתי בכל רגע נתון שם ב-200%, כמעט ערב-ערב בתיאטרון. שלא ייגמר לעולם".
- ובכל זאת, כפרילנסר, החוזים קצרי טווח. כשיש לך ילד זה לא פשוט, הלחץ הזה.
"להפך. זה מאתגר. במקצוע הזה אתה טוב כמו העבודה האחרונה שעשית. חברי האנסמבל עלולים להירדם בשמירה".
- ואתה חייב להיות על קצות האצבעות.
"אבל לא למכור את עצמך לזנות, אלא לשמור על האיכות האמנותית, שלאורך זמן יש לה שווי כלכלי. אני תמיד יכול להתגאות שלא עשיתי אופרת סבון שהייתה יכולה לתת הרבה כסף. מבחינתי זה כמו שהיו נותנים למנכ"ל שטראוס לנהל סופרמרקט. הוא היה קם בבוקר ורוצה למות. על אחת כמה וכמה שכסף לא יוכל לתקן את הפגיעה בשם. אז יש דברים שלא עושים, כמו 'האח הגדול', שמציעים סכומים שיכולים לאפשר לך לקנות עוד דירה, או 'מחוברים'. אבל אני לא אעשה את זה לבן שלי, ולחברה שלי ולאשתי לשעבר. אתה סוחב כל עוד אתה מצליח לסחוב".
- השכלת לחסוך?
"לא תמיד אפשר, ובעיקר במדינת ישראל שבה תחשיב המיסוי לא נכון. באמריקה, כשאתה משלם 40% מס, הכול מגולם בו - משכנתה, רכב, הוצאות הבית, ובסופו של דבר אתה משלם את ה-12% בכיף".
- אתה רואה את עצמך בפוליטיקה?
"כרגע לא".
- אתה נוגע בפוליטיקה ב"פרוסט ניקסון" בקאמרי, שבו אתה מופיע מול עודד תאומי.
"עודד הוא האורים והתומים. כמה נשארו מדור המייסדים? זה כמו לעבוד עם המר"ן. זה בית ספר לדרך ולא לתוצאה, שזו האמנות בעיניי, שהיא מלאה בימים טובים ובימים קטסטרופליים".
- יש סיכוי שעוד תחזור לקולנוע?
"גילה אלמגור אמרה פעם שהייתה לה תקופה של עשור שאף במאי לא לקח אותה, והיא התקשרה וניסתה לשכנע, ואני מתאר לעצמי שלכל אמן יש תקופה כזו. עצוב לי שאנשים באים אליי אחרי המתיחה שעשיתי לדב נבון ב'אמבוש' ואומרים לי, 'איפה אתה? היית מעולה'. דווקא קטע כזה של 12 דקות בתוכנית מתיחות מעוררת בהם געגוע. לי אין חסך. אני מלא בתיאטרון".